מילים

עושה חשק להיכנס מתחת לשמיכה ולהיעלם...

והוא עוד לא נגמר...

בחילה מבני אדם.

And love is not the easy thing
The only baggage you can bring
Is all that you can't leave behind
And if the darkness is to keep us apart
And if the daylight feels like it's a long way off
And if your glass heart should crack
And for a second you turn back
Oh no, be strong
Walk on, walk on
What you got they can't steal it
No, they can't even feel it
Walk on, walk on
Stay safe tonight

גם אם לבד...

מתחשק לי להניח את ראשי בשקע של הכתף שלך, שנינו יחד מחובקים על הספה רואים סרט נחמד.

צוחקים ומתלטפים. חמימות אנושית.

געגוע לביחד הזה...

בית.

בימים אפלים חייבים לתת לכל קרן אור להיכנס.

ישנם רגעים שבהם מבאס לחיות כל כך לבד...

אבל אם שותף אז שיהיה אחד טוב. הכי טוב.

יש הרבה דברים סקסיים ומתוקים ומקסימים.

שילשול ורבאלי חסר פואנטה הוא לא אחד מהם...

לפעמים מילה אחת או שתיים מספיקות.

וגם לשתוק זה בסדר.

זה מה שמוקרן מבפנים.

יופי לא קשור לצורה החיצונית, לשומנים, לעירום.

יופי זה היכולת לחייך לאדם גם כשדעתכם שונה.

יופי זה לקנח אף של ילד שהוא לא שלך.

יופי הוא לשוחח עם זקן בודד.

יש אנשים שהם כל כך יפים מבחוץ אבל הם מפלצות מבפנים. אז הם יפים או מכוערים?

האנושות שכחה מה זה עומק, מה זה מהות.

הכל שיטחי וטיפשי... בלי שום מחשבה...

עליבות מצופה זהב...

זה כל מה שרציתי.

שתשכב לידי במיטה ותחבק בשקט.

בלי לדבר מילה.

רק לחוש את חום הגוף העוטף.

קרוב קרוב.

אבל אני שוכבת לבד במיטה בלי...

ליפשיץ שרה על גידי. זה אחד השירים שאני הכי אוהבת.

מזכיר לי את הילדות הדי רחוקה שלי.

כשאחי הצעיר היה בכיתה ג או ד ילד אחד אמר לו שאמא שלו (שלנו) שמנה והוא נורא נעלב והחטיף לו מכות. 

כמובן הזמינו את אמא שלי למנהלת על הילד שלה שמרביץ והוא הסביר שאמרו עליה שהיא שמנה. היא צחקה ואמרה לו, נכון, אני שמנה. אז?

גדלנו בריאים מאוד. לא עשו סיפור משום דבר.

(פעם היא זרקה את כל הבגדים של אבא שלי החוצה ולא ראינו אותו, לא יודעת כמה זמן, אבל מתישהו הוא חזר ולא דיברו על זה יותר).

מה זה דימוי גוף?... בחיים לא עשיתי דיאטה, לא עליתי כמעט על משקל, את מי זה מעניין?

הנשמה היא הכל.

אני מתה על שרון ליפשיץ, היא מגניבה.

זוכרת את היום ההוא, הפעם הראשונה שהתחבקנו וזה היה כמו לחזור הביתה...

כבר עברו שנים מאז.

הכאב כבר נשכח מלב... היום ראיתי אותך באיזה מקום והייתי גאה בך על מעשייך, למרות שפגעת בי קשות אז.

חושבת וחולמת אהבה.

נכנסת הביתה, כבר חושך בחוץ.

מניחה את הקניות, מאכילה את הכלב, מפנה את מתקן הכביסה, תולה עוד כביסה, מסדרת הכל במקרר.

מכינה לי סנדויץ' טעים, עושה קפה.

חושבת על החברות שלי שגרות רחוק ובא לי להציע להן שנקנה כמה בתים באותו רחוב שנוכל לפטפט מהמרפסות... בינתיים מדברת עם אחת בטלפון, עם אחרת מתכתבת.

מתגעגעת ושותה קפה...

ימים מטורפים...

יש הרבה אנשים סביבי. רבים מבקשים את קירבתי, את רובם אני לא יכולה לסבול עוד...

לפעמים אין נחמה...

חחחח....

יש כאן גברים שחיים בסרט.

אנוצ'קה שלך, אני, בחיים לא תהיה שלהם!

חפשו את החברים שלכם במקום להטריד אותי בלי סוף (אם יש לכם כאלה בכלל...)

גם אנליזות של נפשי הפצועה והמיוסרת לא בדיוק נדרשות כאן. תחסכו.

בכללי, אני לא עניינו של אף אחד פה. סתם מעבירה רגעים של שעמום. בק אוף.

חן חן.