מילים

זה מה שאתה אומר לעצמך, רק למחוק את רגשות האשמה.

את הכאב העצום, את הסבל שגרמת.

אפילו לא כדי לנקות את המצפון כי שנינו יודעים שאין לך כזה.

ודחקת את כולם לשוליים, ורצית רק לבד בכוחות עצמך, ואפילו שזחלת בתוך ההזיות ובעטת בתוך הביצה המטונפת, שוב עלית לנשום אויר נקי.

ושוב, כמו תמיד לא היה לך האומץ...

והיסורים הבלתי פוסקים, והגוף הכואב, והרעש הזה בראש.

על כל החטאים, על כל הטירוף...

תכף יגיע השקט.

תוכל לנוח.

לבד.

ובסוף, למי איכפת?...

שקט. 

אני אישה עשירה.

ברוח, אם כי גם בחומר לא חסר אף פעם כלום. תמיד שמחה בחלקי, מעריכה ומתחלקת במה שיש.

הולכת על יהלומים ומנצנצת בכל מקום.

בלתי נשכחת גם כשבלתי נראית. 

להזדיין בפראות, בתשוקה חייתית, לצחוק ולגמור בלי סוף.

כל הבוקר עד הצהריים, ואז לנמנם יחד, לשתות קפה עם קרם שניט ושוב להתפרע יחד.

רק שבשבילי, זה כל כך סתמי בלי אהבה,

וכאן לא מוצאים אהבה.

אבל לכתוב אפשר... לדמיין ולרצות...

האלבום הרועש והדופק בראש הזה הוא אחד מהאהובים עליי בעולם.

מחזיר אותי בכל מקום לגיל 16-17... כבר ברחתי הרבה אז... לאן לא... מה לא ראיתי... טוב ורע ומוזר ומפחיד, ותמיד התמזל מזלי והיקום הגדול והטוב שמר עליי היטב.

רגעים של געגוע לימים שחלפו ולעולם לא ישובו.

לעולם פשוט נורא, לחיים בלי דאגה מיותרת אחת.

לבד ברחבי העולם, חוויות ועוד חוויות מרגשות.

התבוננות מקרוב ומרחוק. לא תמיד מספיק.

החיוך כבר עולה בעצמו...

חלומות פז...

ונגמר בזה...

געגועים ועוד געגועים

למה שהיה ושיכול היה עוד להיות.

משאלות לב כמוסות וגלויות,

כאלה שכבר ויתרתי עליהן די מזמן.

רגעים כאלה של חזרה אחורה בשנים,

כשהביסטי בויס מכסחים את האויר והכל הכי פשוט.

בלי יותר מידי שאלות כי הכל מאוד ברור.

ובעצם, גם היום, הרבה שנים אחר כך, הכל מאוד ברור לי... אבל רק לי... 

מסיימת תמיד בחיוך כי תמיד יש על מה לחייך.

גם אם לא כל הזמן שמח ולא הכי קליל, החיים בהחלט לא רעים אליי.

:-)

בא לי ללכת לים, לצאת לחופש, להתפנן, לא לעשות כלום.

לשתות מהבוקר עד הערב, לצחקק משטויות, לנוח.

הקיץ רק מתחיל...

אולי אגיע גם לזה...

לנשום.

שאני מצויינת במקצוע שלי ולקבל פידבקים כל כך משמחים מאנשים שלא מכירים אותי בכלל...

כיף.

העולם הולך להיחרב, אבל העיקר השמחה שבלב. 

אז הם אמרו לו
"כי הדרך אל האושר לא בך
רק בנו היא טמונה
כמו השמש שהחום פסק מזמן
מלהעיק על מצפונה"

והוא האמין. 

והפסיק לחפש.

והפסיק להאמין.

לחיות אבל למות.

ברפש של עצמך, בכל הנימים הפצועים והמדממים,

בלי שום יכולת לחמול על עצמך אפילו טיפה,

לסלוח לעצמך על מי שאתה. על הברכיים, מתחנן לשטן שיקח אותך מכאן כי אתה גם ככה כבר מת...

לחלום שוב ושוב את אותו החלום, זה שהיה מציאות לא כל כך מזמן,

להתעורר ולגלות שאתה עדיין פה.

סובל ולא מבין בשביל מה.

זו היתה אהבה.

אבל היית טיפש. כל כך טיפש.

פספסת אותה. הכל נגמר.

כבר לא תהיה הזדמנות שניה, אולי בגלגול הבא...

השיר אצלי בראש.

תמצאו לכם גם אחד.

במקום כל כך רחוק,

כאן, כאילו הכל עמד מלכת.

אני אישה כל כך שונה

אבל גם דומה,

גם אחרי כל הזמן שעבר.

השיעמום מהרגיל והנדוש הביא אותי שוב

ובעצם, גם כאן סיים אולד סיים אולד...

לא השתנה בכלל...

והזחילה והיאוש והויתור והבדידות, הם כולם בתוך קלסר סגור והחיוך עולה והחיים המשיכו.

קאנו צר בתוך ביצה גדולה וטובענית...

עוד נשימה אחת ודי.

גם ככה הכל מזוהם.