|
|
|
some days are so hard, fuck it... I'm looking for me but not sure where am I
where did I leave myself, falling down the rabbit hole
the darkness is so black and deep
sometimes I wish it will take me, erase me
the sun will shine again tomorrow
and we'll start new
sweet child of mine
no place is safe
אַבָּא שֶׁלִּי שֶׁרוֹאֶה נִשְׂגָּב בֶּחֻלִּין
(תִּרְאִי כַּמָּה יָפָה הָעִיר הַזּוֹ
כַּמָּה יָפִים הָאֲנָשִׁים)
מַסְבִּיר לִי אֶת אִינְסְטֵלַצְיָת הַלֵּב:
״עִם עֶצֶב אֶפְשָׁר
לַעֲשׂוֹת שְׁנֵי דְּבָרִים -
לִלְבּוֹשׁ אוֹתוֹ אוֹ לְוַותֵּר עָלָיו
אִם אֶפְשָׁר לְוַותֵּר - תְּוַותְּרִי
אִם אִי אֶפְשָׁר - תִּלְבְּשִׁי
יֵשׁ מוּזִיקָה שֶׁבּוֹכָה כְּאֵב - תַּקְשִׁיבִי לָהּ
יֵשׁ סְפָרִים שֶׁנִּכְתְּבוּ בַּחֲלֵב עֶצֶב - תִּקְרְאִי אוֹתָם
וּלְכִי הַרְבֵּה לַיָּם
וּסְעִי לְאַט
וְתִזְכְּרִי שֶׁתָּמִיד עָדִיף לְהַרְגִּישׁ
מִלֹּא לְהַרְגִּישׁ
וּתְנִי לָעֶצֶב לָגוּר בָּךְ
רַק אַל תַּאֲמִינִי שֶׁהוּא אַתְּ
בַּסּוֹף הוּא יִתְעַיֵּיף, הָעֶצֶב
וְיֵלֵךְ
וְתַגִּידִי, טָעַמְתְּ פַּעַם פּוֹמֶלָה
כָּזוֹ טְעִימָה בַּחַיִּים שֶׁלָּךְ?
וְיֵשׁ לָךְ כָּל מָה שֶׁאַתְּ צְרִיכָה?״
(כֵּן, אַבָּא, הַכֹּל)
לימור ויסברג כספי.
--------------------------------
זהו.
זה כבר הסוף.
נשימות כבדות,
שיעול יבשושי,
רגעים ארוכים שהוא כבר בכלל לא כאן...
הכעס הזה
והתיסכול העמוק,
והצער העצום,
והכאב הצובט,
והפחד...
הוא בוכה ואני גם,
בלב.
מנסה להירדם
מתחת לשמיכת פוך דקה
שמלה ארוכה בלי תחתונים
החמצן לא נכנס לריאות
הגירוד הזה שוב חוזר
כמה נגיעות קצרות
והכל מתמלא שוב
שבהם אני מצטערת שהפסקתי לעשן.
כאמל חריפה כזאת,
מהסוג שהשאיר אותי צרודה
ובכלל לא היה איכפת לי.
שאיפה עמוקה של עשן
שמסתובב לי בין הריאות והלב
ומוצא את דרכו החוצה לבד.
ברגעים של גמירה עצומה
עם מחשבות יותר מידי טיפשיות.
יש רגעים שבשבילם שווה לחזור.
ללכת יחפה בין הרסיסים,
להיפצע, להיחתך
ועדיין לחייך החוצה...
כאילו שהכל עוד בסדר
ורגיל...
המצב קשה.
אולי כשהוא ילך, אחרי כל היסורים והסבל,
אני אחזור לעשן...
ככה זה בשעה של יגון.
כשהאבל שלי כמעט נגמר
אבל בכלל לא התחיל באמת...
אז אחרי שחזרתי לארץ,
והגיע הסוף לחגים שאני לא סובלת,
ומתחת למבול ולסערה שמשתוללת בחוץ,
יש נצנוץ כזה קטן,
חיוך של היקום,
יחד עם גלגול של רעם מפלצתי.
נצנוץ שאומר לי בלב,
את בסדר,
וקורץ בשובבות.
ואני רצה בשדות פרחים
וחולמת ושרה ושמחה.
והלילות כן שקטים,
והסיוטים אינם עוד...
והברק בורק והגשם שוטף
והלבד כבר לא מורגש כמעט
כי יש הרבה הרבה טוב.
וזה באמת משמח.
פשוט להיות.
וכן, לפעמים הדגדוג הזה קורא לחזור...
יותר מידי אושר שיצרתי לי,
חיים רגועים וסוערים הרחק מכאן
בתוך שפיות יחסית.
השעמום הרגיל והמשמח נפרץ
והזהמה מבעבעת ברכות.
לשכב על הגג ולראות כוכבים
בקור המקפיא הבלתי נסבל הזה
ולהיות חלק קטנטן ובלתי משמעותי מהיקום.
ככה.
אף אחד לא מכיר אותי באמת.
באפלה.
מתחת לכוכבים.
מעניין איך שעה הופכת ליממה ואז לשבועיים ואז לחצי שנה ואז לשנתיים ופתאום עברו להן ארבע שנים תמימות...
הזמן נזיל ונמרח ונמתח כמו מסטיק, ולפעמים עומד מלכת, כמו להיות בתוך ים גדול שעוטף אותך ואתה כבר לא יודע איפה אתה ומי.
איך כל מה שנשאר לי ממך זה הרצון להיכנס במשאית שעומדת ברמזור. לא רצון אמיתי או איזה משאלת מוות, אבל זו פחות או יותר התחושה שהשארת.
כל החיים הם רגע ועוד רגע, צרופים בתוך פאזל חכם ומדהים ומטורף.
הרבה רגעים.
*שיר אחר באותו אלבום מופת...
ומאז אותו יום פסיכי, כל כך הרבה רגעים טובים באמת.
פתאום הוא חוזר אליי.
אני שומעת אותו בכל מקום.
מחייכת בלי להרגיש. הקול הזה שעושה געגוע.
מהם החיים ללא געגועים?...
צביטות מתוקות בלב...
נדיב וטוב לב עם עיניים שאפשר לצלול לתוכן.
ישר ומצחיק ואוהב, עם זרועות שמחבקות וחיוך שמרפא.
פשוט וחכם ושובב, שרוצה רק אותי.
לא כזה מסובך...
❤
