לפני שנתיים. 22 באוגוסט 2022 בשעה 19:46
מעניין איך שעה הופכת ליממה ואז לשבועיים ואז לחצי שנה ואז לשנתיים ופתאום עברו להן ארבע שנים תמימות...
הזמן נזיל ונמרח ונמתח כמו מסטיק, ולפעמים עומד מלכת, כמו להיות בתוך ים גדול שעוטף אותך ואתה כבר לא יודע איפה אתה ומי.
איך כל מה שנשאר לי ממך זה הרצון להיכנס במשאית שעומדת ברמזור. לא רצון אמיתי או איזה משאלת מוות, אבל זו פחות או יותר התחושה שהשארת.
כל החיים הם רגע ועוד רגע, צרופים בתוך פאזל חכם ומדהים ומטורף.
הרבה רגעים.
*שיר אחר באותו אלבום מופת...
ומאז אותו יום פסיכי, כל כך הרבה רגעים טובים באמת.