מילים

שבהם אני מצטערת שהפסקתי לעשן.

כאמל חריפה כזאת,

מהסוג שהשאיר אותי צרודה

ובכלל לא היה איכפת לי.

שאיפה עמוקה של עשן

שמסתובב לי בין הריאות והלב

ומוצא את דרכו החוצה לבד.

ברגעים של גמירה עצומה

עם מחשבות יותר מידי טיפשיות.

יש רגעים שבשבילם שווה לחזור.

ללכת יחפה בין הרסיסים,

להיפצע, להיחתך

ועדיין לחייך החוצה... 

כאילו שהכל עוד בסדר

ורגיל...

המצב קשה.

אולי כשהוא ילך, אחרי כל היסורים והסבל,

אני אחזור לעשן...

ככה זה בשעה של יגון.

כשהאבל שלי כמעט נגמר

אבל בכלל לא התחיל באמת...