מילים

גוף אל גוף מתחת לשמיכות.

מתחממים זה בזו.

בלי מילים, העיניים אומרות הכל.

נשיקות עמוקות וחמות,

נוגעים לב ובשר.

ככה. רק ככה.

אני מוצאת את הכלוב כמקום די מבחיל בדרך כלל, אם כי לעיתים אפשר לכתוב בו מילים שאני לא יכולה במקומות אחרים, ומי שמכיר אותי יודע שאיני חוסכת בהתבטאויות חדות ונוקבות במדיות אחרות.

הרגעים האלה שאני מבקשת הפוגה והסחת דעת בידורית מן החיים הרציניים והאינטנסיביים שלי אל תוך עולם וירטואלי ולא לגמרי ממשי, לא רציני שמהווה שעשוע קליל.

ביחוד באלה שהמאבק קשה ומכביד, שאז אני מצטערת שאין לצידי שותף טוב לחלוק איתו בכל המתרחש.

לא פשוט למצוא איש מספיק אמיץ שיוכל להכיל את כולי. לפעמים נצבט לי הלב מסדרות או סרטים הוליוודים המתארים שלל תלאות בחייהם של זוג, און ואוף ושוב, אבל בסוף הם ביחד למרות הכל... 

מעט מגוחך וילדותי וגם כאלה הם לפעמים חיי...

אז הנה, פרקתי.

לסיום שיר.

שקט.

על שום דבר בחיים.

איזו תועלת יש בכך?

מה שהיה היה, את זה לא ניתן לשנות.

לאהוב בכל האחוזים שאפשר.

אול אין.

וכשכבר אי אפשר אז לא.

קשה למצוא איש אוהב.

אומץ לב הוא מצרך נדיר.

הדרך ארוכה.

אין לדעת איזו הפתעה מחכה מעבר לסיבוב...

כלניות, רקפות, סביונים.

האויר מלא במתיקות.

אני יושבת לבד על עשבים ירוקים ורכים.

נושמת את האדמה.

סופגת את קרני השמש החמימות לתוכי.

מתנקה מכל השקרים שלך.

מהבטחות שווא.

מרצונות שהפחד שלך לא איפשר להם להתקיים.

האביב נכנס לי ללב.

בדיוק מאיפה שאתה יצאת.

הרושם שאתה מותיר הוא מקסים.

כל כך רציתי להישאר, להיות בשבילך.

אבל אתה אתה.

אני כבר יודעת להיזהר.

עשב שוטה.

💗

מסע מפותל בעולמות אבודים...

זה הקטע שלי. 

מוזיקה גם,

כי לפעמים אין מילים...