היה היה לי בלוג

כתבתי היום בויכוח בפורום אחר תשובה ארוכה. לפורום ההוא אין אפשרות כניסה למי שלא רשום כחבר. מכיוון שמה שכתבתי יכול להיות שימושי להיכרות איתי ועם דיעותיי, ואפשר להתדיין עליו גם במסגרות אחרות, וגם מכיוון של"פורום להקים מפלגה" באתר שלי ההודעה קצת ארוכה מדי (למרות שתכל'ס אני יכול לפצל, ונראה לי שאני אעשה את זה באמת), אבל גם מכיוון שבבלוג זה יכול להתאים באופיו, ואתם יודעים מה? - בלי סיבה. הנה מה שכתבתי שם:

לא בשביל להתווכח.
אני משתמט.

הייתי רוצה להיות מסוגל להגן על עמדתי, אבל אני יודע שאני לא הטיפוס הכי חזק מבחינה לוגית ורטורית. לא רק זה, אלא גם שאני טיפוס מתלבט, והטלת הספק היא בבסיסי.

יחד עם זאת, אני רוצה כן להשמיע את הסיפור שלי. נראה לי שמה שיש בו אולי יכול לתרום עוד דברים להרהר בהם.

ההתלבטות שלי התחילה אי אז לפני הגיוס. חשתי סלידה מהצבא, והייתי פצפיסט. בנוסף חששתי לשמיעה שלי (אני שומע רק באוזן אחת, ופחדתי לפגוע גם בשמיעה שעוד יש לי. הפרופיל שנקבע לי בזמנו היה 65, ועל סמך הידע שלי באותה עת שיערתי שאשלח לשריון או לתותחנים), וליכולת הנגינה שלי. בסופו של דבר ההתלבטות אצלי הייתה כבר בשלב הזה דואלית - גם עקרונית מאידיאולוגיה של פצפיזם, וגם תהיות לגבי המקרה האישי שלי.
הלחץ החברתי שהופעל עלי היה בעיקר מכיוון הבית - ההורים שלי בפולניות אופיינית הבהירו לי באנדרסטייטמנט שמצבם יהיה בכי רע אם לא אתגייס, אבל מה שהיה יותר קריטי היה ההתלבטות באותן שאלות שהן מרכז הדיון כיום - כלומר, פצפיזם זה טוב ויפה, אבל האם זה באמת פרקטי, והאם יש לי זכות לקבוע שאני לא מוכן להתגייס בעוד שאחרים כן. רצון לשוויון תמיד היה בעורקיי, ולא ניסיתי להתחמק מחובות שנראו לי צודקים. אולי לא צודקים אידיאולוגית, אבל צודקים מבחינת נטל חברתי.
באותה תקופה צללתי בעקבות הנושא לדיכאון די עמוק, שעמד בסתירה מסוימת לתחושה הנהדרת שהקנה לי החופש שהיה מנת חלקי בחודשים שבין התיכון לצבא. נראה לי שאם מישו היה מודד את הדיכאון שלי יכול בהחלט להיות שהיו משחררים אותי מהצבא כבר אז, אבל כאמור - בחרתי לא ללכת לקב"ן. כאמור - התגייסתי.
קרבי לא עשו ממני. נהייתי ג'ובניק עלוב ומיותר. אני לא יודע מה הדיעה הממוצעת של קרביים למינהם לגבי מהות תפקידם ותנאי השירות (למרות שבעקבות המלחמה האחרונה, ובכלל - טענות המילואימניקים, אפשר לבסס כבר דיעה לפחות על תנאי השירות), אבל אני בהחלט יודע איך אני הרגשתי - הרגשתי שאני בורג במערכת טמטום ובזבוז. אני חושב שהמערכת שאני הייתי חלק ממנה (שובצתי בימ"ח) הייתה רעה למדינה. הימ"ח היה כסת"ח 1 גדול. כמו שהוא נוהל הצבא בצרות, והמדינה בעצם שופכת משאבים חיוניים, גם מבחינה צבאית, וגם בעקיפין, אבל מאוד מאוד חשוב - מבחינה כספית, ומבחינת משאבי אנוש. ברור שצריך מהפך יסודי במערכת. נראה לי מוזר שזה מצב פני הדברים כשברקע מחדל הימ"חים של יום כיפור, אבל שוב - ההוכחות לא חסרות. זוהי רק עוד עדות אישית.
ולגבי החיילים המשרתים שם? לא רק שכולנו החפ"שים חשבנו בצורה דומה לגבי תפקידנו, אלא גם שנאנו את המקום, וברחנו משם יום יום הבייתה. שעתיים נסיעה כל כיוון בממוצע...

הפרופיל שלי נקבע כאמור על 65 בזמן הגיוס. הסעיפים העיקריים היו סעיף השמיעה וסעיף האסטמה והאלרגיות שלי. כשכבר הייתי בתוך השירות ניסיתי למחות על כך שמציבים אותי במקומות ובתפקידים שנוגדים את ההגיון של סעיפי האסטמה והאלרגיות, וכבר עליהם ניהלתי מאבק שסופו היה פה ושם איזה פטור והורדת פרופיל ל45 - מצבי הבריאותי אגב לא השתנה, כך שמעניין שהצבא פתאום הבין שהסעיף פרופיל שלי לא נכון... מכל מקום, מאבק יותר גדול ויותר עקרוני ניהלתי על נהלי השמירה שהם בעצם היסוד להשתמטותי אם תרצו. למדתי מהר מאוד תוך כדי השירות, שלמעשה מצפים ממני לשמור לבד. כדי לחדד את הנקודה - מי ששומע באוזן אחת בלבד, כמוני, אין לו יכולת סטראופונית, כלומר, אין לו חוש כיוון, כלומר - אם הוא שומע רעש, הוא לא יכול לזהות את מקורו. אפילו לא באופן גס. לי זה נראה בלתי הגיוני בעליל להציב חייל עם יכולת כזו בעמדת שמירה. על כך ניהלתי מאבק ביורקרטי ארוך, ובמשך השירות הצלחתי, למעט פעם אחת, להיחלץ ממצבים של שמירה במקומות באמת מסוכנים. במילואים ידעתי כבר אז שהמאבק יהיה בעייתי יותר, אלא אם כן יהיה לי שיבוץ ממוזל במיוחד, מה שלא קרה. במילואים שובצתי לעשות שמירות.
אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. את הסדיר סיימתי לאחר שנתיים (מיוזמת הצבא) עקב חתונה, כאשר רוחי שבורה, ולקח לי כמה שנים להתאושש מהעניין. הרבה מאוד תהיות שזרעיהם נבטו עוד לפני השירות הושקו נאמנה במשך השירות. תהיות לגבי התועלת שבשירות, תהיות לגבי ההתאמה של אינדבידואל לשירות מבחינת כושר רפואי, ומבחינה נפשית. נכון, אני הרגשתי מאוד רע בצבא, אבל יש כאלו שאוהבים אותו. תהיות לגבי ערך התרומה שבצבא. גם מבחינת הדיאלוג עם הפצפיזם, גם מבחינת הגדרת הקבוצה של האויבים והאוהבים, שייכות וכו' - למעשה פוליטיקה.
מהמילואים הראשונים הצלחתי איכשהו להתחמק, ואז נסעתי ללימודים בהולנד במשך שנתיים. כשחזרתי הייתי שוב בדיכאון (כן, קרה לי עד עכשיו שלוש פעמים בחיים) אם כי הפעם העובדה שיש לי מילואים ברקע הייתה רק חלק קטן מזה. היו לי "צרות" אחרות על הראש. בכל מקרה - החלטתי לטפל בעניין המילואים. נראה לי שזה שאני מרגיש שהצבתי בשמירה מסכנת את חיי ואת חיי אלו שאני אמור לשמור עליהם (כן, כל 1 מסתכן בתפקיד כזה, אבל אני מקווה שהצלחתי להבהיר את ההבדל), זה שאני מרגיש מדוכא מהמסגרת הצבאית (שוב, אולי בניגוד לרוב האוכלוסייה המשרתת שחלקה נהנה מהמילואים, וחלקה אולי לא, ואפילו מרגיש פראייר, אבל לא סובל באותה רמה ומידה כמוני), והעובדה שעוד לא הגעתי, וכנראה לעולם לא אגיע להכרעה בסוגיית הפצפיזם, ובטוח שאני לא ישן יותר טוב בלילה בידיעה שאני משתתף בכוח צבאי מאשר בידיעה שאני לא תורם לחברה. - כל אלו הובילו אותי להחלטה שהפעם כן אנסה לדבר עם קב"ן. אחרי כמה פגישות קיבלתי פרופיל 21.
עכשיו - אני מקווה שברור שאני לא מאוד זחוח או נצלן קיצוני או משו. קשה לי עם הידיעה שפטרתי את עצמי ממשו שמוצג, בצדק לפחות מסויים, ככורח בסיסי של הקרבה למען החיים שלי ושל היקרים לי. יחד עם זאת, אני מקווה שגם הצלחתי להעביר קצת מהסיבות שבעקבותיהן הגעתי למצב הזה שמוגדר כהשתמטות.
עכשיו ברצוני לדון באופן קצת יותר רחב בתופעה, בהשלכות, בתרומה לחברה, ובשאר הנושאים שרצים לי אישית, ולי אידיאולוגית ברקע.
קודם כל אני שואל את עצמי - האם הצבא תורם לחברה? לחברה כפי שאני תופס שצריכה להיות? לצערי, התושבה הפצפיסטית שלי היא לא ממש - לדעתי צה"ל פועל ופעל פעמים רבות באופן גס בחיי אדם, מה שבתורו מלבה יצרים של שנאה ונקמנות שמלבות את הסכסוך. צה"ל הוא כמובן משרתה של ממשלה. ממשלות רבות בישראל התחמקו ממה שנתפס בעיניי כשלום צודק, וקידמו את תקיעותינו במלחמה מתמשכת על אידואולוגיה של כוחנות ומשיחנות. שוב, אני נגד. שוב, אני מרגיש שיכולנו לעשות כבר מזמן מעשים לשם חיים בביטחון שבשלום, אבל בחרנו בדרך אחרת. הצבא הוא אמנם של כל המדינה, אבל נראה שכל המדינה מתנהגת בדרך ששונה מהדרך שלי. מה לעשות - אני, לצערי, עדיין שוליים שמאלניים סהרוריים.
הלאה - אני נגד המערכת הצבאית מבחינת היעילות שלה. המערכת הזו מסואבת, בזבנית, לא יעילה ולא מקצוענית ברובה. ואני כבר לא מדבר רק על מה שאני ראיתי ויכול להעיד עליו, אלא על דיעות שנשמעות שוב ושוב מפי אלף ו1 גורמים שטוענים שיש לעשות מהפיכה בצבא, שראוי שיהיה לנו צבא מקצועי וכו'. במקום זה מה אנחנו עושים? ממשיכים לקיים מערכת דפוקה ביותר שסוחטת אותנו בצורה קשה מצד 1, ורחוקה מאוד מלעשות עבודה יעילה מצד שני. ועוד מקדשים את זה שצריך שזה יהיה ככה כי ככה זה צבא העם. זה באמת לא שאני חושב רק על התחת שלי כשאני רוצה לשנות את כל אלה...
אני רוצה להתחבר רגע בחזרה לחוק הפופוליסטי שהתחיל את השרשרת הזו. אני כאמור בעד תרומה לחברה. נשאלת השאלה מה זו תרומה? בעיניי, כדוגמא אחת מיניי רבות, באך הוא תורם עצום לאנושות. הרי החומרים שלו מעניקים, העניקו ויעניקו לכל כך הרבה אנשים שלווה ורוגע ותעצומות נפש. אני בטוח, בלי קשר לדיעה הרווחת כאן בפורום, שיש הרבה אנשים שנינט עושה להם את זה. לומר שזו לא תרומה לחברה? לקבוע שאמן לא יוכל לתרום ולייצג את ישראל בתחום בו הוא חזק משום שהוא לא תרם לה בתחום אחר? נראה לי טיפשי. וזה לא שאני שולל תרומה במסלולים שהחברה דורשת, אם כי אני סבור שצריך לשם כך הרבה יותר מרק צבא... יחד עם זאת אני סבור שאדם יכול לתרום גם בעבודתו, ואם הוא נהנה ממנה - וואללה סבבה. אני אישית מאוד מחפש את התרומה שלי לעולם במה שאני עושה. וזה לא פיצוי על השתמטותי - חיפשתי את זה והייתי טרוד בכך עוד לפני תקופת הקב"ן שלי.
מעבר לכך, כפי שכבר נאמר, צריך לקחת את חוסר השירות הצבאי בפרופורציה. הוזכר כבר כאן בפורום עניין בני הישיבות (מצטער אגב, אבל אני אישית, בתור לא מאמין, לא יכול להתחבר לקטע של התרומה שבתפילות, אבל שוב - אני לא ישר שולל את זה שיש אנשים שדעתם שונה), אבל בנוסף התפרסמו בימים האחרונים כמה וכמה כתבות שניתחו את הנתונים עוד יותר לעומק. אני לא רוצה להרחיב שם. אני מנסה לתרום מה שלא נכתב כבר.

נשאלת השאלה, לאור התחושה שהמשתמטים לא תורמים,איזה שכר ואיזה עונש ראוי להפעיל כלפי המעמדות השונים הללו. מעבר לכל מה שכבר כתבתי, אני חושב שצריך גם כאן לנהוג בהגיון. הקלות במיסים למילואימניקים או הכבדת מיסים ללא תורמים - וואללה, יכול להיות שזה הגיוני. שלילת רשיון נהיגה? טיפשי. יש קריטריונים לקבלת רשיון. מטבע הדברים, הם יכולים להיות חופפים לפעמים לקריטריונים לכשירות לשירות צבאי, אבל וודאי לא זהים. העובדה, טפו טפו טפו, היא שאני כבר הרבה שנים על הכביש, ונאלצתי ליסוע מאות אלפי ק"מ עד כה, ובתאונה לא השתתפתי. אתם יודעים מה? - יש לי חבר נוסף, משתמט, אמנם נוסע הרבה פחות ממני, שגם הוא לא עשה אף תאונה. בקיצור - אני חושב שצריך להפעיל הגיון.

אני לא רוצה לסכם, בדיוק כמו שאני לא רוצה להתווכח. הרגשתי שמן הראוי שאשמיע את קולי ואת שני הפני שלי, גם מהפן האישי, וגם מהפן הרחב יותר. זה הכל. כמו שאתם יודעים, אני כן שואף להפוך את המדינה שלנו למקום יותר טוב, ורוצה לתרום לשם כך. חוסר השירות הצבאי שלי הוא לא משהו שאני שלם איתו, אבל אני חושב שבהחלט יש מקום להתלבט לגבי העניין, ולגבי הערך והחשיבות של תרומה בכלל, ולגבי הדרכים שבה היא יכולה להתבצע.