סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

היה היה לי בלוג

קצת מזה וקצת מזה. חדשני...
לפני 11 שנים. 15 ביולי 2013 בשעה 8:11

 

(סוג של ליווי פשוט אך גרובי מינורי)

 

אנ'לא מהאנשים שצועקים (אאאאההההההה.)

טוב, אולי לפעמים.

אבל אל תצעקו אם אתם לא קונסיסטנטים.

כמוני*

(מוזיקה מתחלפת)

*פאנצ'

לפני 11 שנים. 19 ביוני 2013 בשעה 22:19

כי בעצם מדי פעם אני רוצה לכתוב בדיוני. אז אולי ייצא לא משעמם מדי, ואפילו לא סוטה. דווקא זה סטייל שנראה לי סבבה. העיקר שיהיה מקורי?

בכל אופן - בואו נתחיל, ואזהרה - להבא עלולה לא להיות אזהרה. אני עלול פשוט לכתוב סיפור. כמו בימים הטובים. אם בכלל תהיה פעם הבאה:)

 

הדפוק הסתובב בשעת בוקר מוקדמת מאוד בין גלגלי המכוניות הזרוקים בחורשה המדברית על שפת הצוק בארץ הזרה. הוא שמע נהמה, ולא היה בטוח אם זו חיה מעשי ידי אדם או שמא שאון טבע בלתי מוסבר. הנהמה הייתה רחוקה, אבל הוא היה כ"כ מסטול שהוא איבד את האוריינטציה. הוא היה מאוד מודע לכך שהוא חסר אוריינטציה.

זוג רגליים קלילות התקרב אליו. הוא לא הצליח להרים את מבטו, אז הוא דמיין שאין כלום מעליהן. לא גוף. רק רגליים והן מדברות אליו. רוצות שיעשה להן טוב. מעליהן - שמיים תכולים, עם מעט עבים. כחלילית של אושר, הוא חשב בסיפוק. כך אכנה אותן. מרוב פטפטת בראשו הוא לא הצליח לתפוס את המסר המילולי שהרגליים ניסו להעביר לו. אבל היה לו נדמה שהמסר מאוד ברור. הוא פזל אליהן, וניסה לא להיראות להוט מדיי, אך עדיין מעוניין וחביב. שיערו המקורזל התבדר ברוח הקלילה וטפף על פדחתו. פתע פרץ בפתאומיות, זינק אל עבר הקרקע, תפס רגל אחת ונעץ בה את שיניו. צווחה הדהדה באחורי מוחו, והיה נדמה לי כי הוא חש חבטות קלות. לא היה לו אכפת כל כך. הוא היה מאושר כפי שכבר לא היה מזה עידנים. עידן הקרח אולי.

הקרח נשבר. ברי היה לו שלרגליים ולו יש עתיד.

 

מוסר השכל:

לא 

לפני 11 שנים. 17 ביוני 2013 בשעה 9:53

מכירים את השיר? סביר להניח שאפשר לפרשן אותו כמתחת לגיל ההסכמה. באותה מידה אפשר לפרשן אותו גם כמעל, האמת. באותה מידה הוא מרמז לגיל צעיר בהרבה...

התרבות שלנו מלאה בהצגה מינית של ילדים מחד, והכחשה מטורפת של המיניות שלהם מאידך. לא שאני מומחה בנושא, אבל יש לי תחושה שבחברות אחרות לא הפן הזה ולא הפן הזה הוא כ"כ מוקצן.

ולמה אני נדרש לנושא?

האמת - היה טריגר בדמות סערה זוטא שעורר דניאל עוז עם ה"לוהט אבל לא לעניין" שלו. שאניח שכולכם שמעתם על זה? האמת - אני מגלה שהפיד שלי בפייסבוק מנפח במידה רבה את השוליים למרכז העולם. מצד שני - אפילו יהורם גאון דש בנושא במרומז ומבלי להזכיר שמות בתוכניתו הארצית מעל גלי האתר.

מה שאותי הטריד היה העובדה שאי אפשר בכלל לכתוב בנושא מבלי להסתכן. מבלי שתקוטלג כאויב הציבור. ולא משנה באיזה צד אתה. אם אתה במקרה אומר משהו שממנו משתמע שאתה לא מגנה פדופיליה (אהבת ילדים) עוד לפני שנחשבה מחשבה בכיוון אז אתה אויב הציבור, ואם אתה אומר משהו בגנות העניין מהצד השני הרי שאתה מק'ארתיסט.

כמו כן הטרידה אותי העובדה שהייתה התעלמות די גורפת מהתעסקות במיניות של ילדים ובדיכוי שלה. הופה - הנה, כל הציידים מרימים את ראשם. עוד היה לנו ספק קל שבקלים באיזה צד אתה. עכשיו נגרוס אותך לעפר. אם תפרסם את הדברים הללו הם יזכרו לך לדראון עולם. תוקע ציבורית, תאבד את פרנסתך אולי אפילו, וכל מאבק ממלכתי שלך יוכתם מעתה והלאה.

כן, הדבר הגדול האחרון שדניאל עשה לפני, שאני נתקלתי בו, היה המאבק נגד הגזענות בנצרת עילית. מישהו עוד זוכר לו את זה? האם הוא עוד יוכל ליטול חלק בהנהגת המאבק הזה מבלי שידבק בו, ובמאבק, רפש? שאלות קשות.

אז למה לי להתעסק בנושא? ובכן - א', כי היה טריגר כאמור שגרם לי להתחיל להרהר בו, אבל מה שמעניין הוא מה שגרם לי להמשיך להרהר בו, וזו המחשבה שאולי אכתוב משהו בנושא, וכל התהיות שעלו בעקבותיה. כלומר - הנושא נהיה כפול - גם ענייני, וגם תדמיתית-ציבורית. בכל אופן ההתעסקות בראשי התעצמה והנה - בסוף החלטתי לשחרר מעט את השסתום.

זכורים לי מספיק מקרים אחרים, בנושאים אחרים, שרובם היו קשורים למיניות, שבהן המיינטון היה הפוך משלי (גם אם הדיעה הנגדית נשמעה ברורה וצלולה) שחשבתי אם להוסיף את הזוויות המיוחדות שלי (ולו ברמת המסננת האישית) או אפילו סתם לתמוך ולתקף דיעה כזו או אחרת שנשמעה סביבי. ונדמתי. ואומרים כבר - מי שכ"כ מפחד מהצל של עצמו - אנה הוא בא? ואנה באה החברה שלו?

טוב, לפני שאולי נכנס לנושא קצת יותר לעומק, נדון בקצרה בחוליים אחרים שלי מול הפלטפורמה, כולל החלטה: 

אז היה ניסוי או החלטה שאכתוב כאן פעם בחודש. נראה לי מיצה את עצמו. לא אומר שאטוש כאן סופית. הבלוג הזה ידע עליות ומורדות, וגם תקופות ארוכות של שפל מסוג זה או ממין אחר. אבל אני מסיר מעצמי מחוייבות לכתוב כאן פעם בחודש, או אפילו אי פעם. לצורך העניין - כל פוסט מעתה והלאה הוא שוב פוטנציאלית הפוסט האחרון בבלוג, כולל הנוכחי. וכאילו שזה לא היה ככה בפועל עד עכשיו. אז מה? אשאיר אתכם עם טעם של פדופיליה מוקצית ואקצה את עצמי עוד קצת?

הפצצה תמיד יכולה לבוא. אולי כבר הזכרתי שפעם תלמיד שלי נטש אותי כשגילה תמונות עירום אמנותיות (בעיני עצמי) שלי ברשת. אני הרי לא, איך לומר, מקפיד על אנונימיות - מטעמים שנעים בין מה הטעם לבין לתמך את השוליים ע"י נתינת פנים. אבל סנסציה של ממש עוד לא עוררתי. היא תמיד יכולה לבוא. לצורך הדיון והמציאות - גם בעוד זמן רב על דברים שנעשו בעבר.

על הבית אני לא רוצה לדבר בהזמנות זו - כבר כתבתי בעבר מה דעתי והרגשתי לגבי לכתוב כאן. על הבית האמיתי? אולי - קצת קשה לכתוב כאן. כתבתי על זה טיפה בבלוג השני לאחרונה.

מה עם הקהל? הקהל לא מאוד ברור גם כן. אני הרי לא מעורה כמעט בכלל, וגם ה"פטרון" שלי כבר מעורה הרבה הרבה פחות. המונה דופק, אבל משמעותו לא ברורה.

 

טוב, נראה לי שהבהרתי את עצמי. לפחות לעצמי, כהרגלי. אעשה הפסקה, ואז אדון במיניות אצל צעירים, והיחס ביניהם לבין מבוגרים. מניח שזה יהיה בקצרה...

(ובאופן דבילי)

-------

אז... מכירות את זה שאתן באות לשיעור חלילית עם הבת שלכן, וחצי מהשיעור היא דוחפת את החלילית בין הרגליים, סתם מחזיקה אותה שם או "רוכבת" עליה כל עוד היא לא צריכה לשים את זה בפה? אה, לא? אני דווקא מכיר את זה די הרבה בגילאים של ה"לוהט אבל לא לעניין". כמובן - מעולם לא אמרתי דבר. התעלמות היא המפתח. מעניין מה חושבות לעצמן אותן אמהות. האם הן מתות מבושה או דאגה? ובכן, רק למקרה שלא ידעתן - אתן ממש לא לבד. ומה שמעניין - התופעה לא קיימת אצל בנים. לא אוכל למסור על כך עדות אישית על כל פנים.

אז - דיכוי של התעסקות במה שנגדיר לכל הפחות כהתעסקות עם החלק הזה של הגוף, אם לא כניצני מיניות, ויש שילכו רחוק מזה. אני לא חושב שאני הולך רחוק כשאני מציין את זה, או כשהמחשבה שלי נודדת להרהור בעניין. בדיחות החליל הרי נפוצות ביותר, ולראות את זה פיזית זה לא בדיוק משהו שלא מתקשר עם דברים אחרים. אני לא חושב שאני סוטה גדול. אבל סתם - זו אולי סיטואציה קצת פחות מדוברת מכך שילדות, ובוודאי נערות צעירות, מרוחות בימנו על פרסומות באופן מפתה. מפתה פדופילים, כמובן. אין שום ניסיון להציג מיניות. בטח לא מצד האמא. מקסימום המפרסם הסוטה החרמן אויב החברה, וגם אין כמובן שום דבר מיני בצעירה. כן, בחברות אחרות ו/או בתקופות אחרות הן כבר התחתנו, או לכל הפחות - הזדיינו. סליחה - זויינו. מזל שדיכוי האישה נגמר. אחרת היו לנו תופעות מקובלות כמו מוחמד שהתחתן עם "בחירת לבו" בגיל ה"לוהט אבל לא לעניין" או אפילו יהדות שמתפלפלת על מה מותר ומה אסור עם תינוקת.

ובכלל - אפשר להאשים את תעשיית הפורנו שמנצלת נשים, וגורמת להן להיראות כמה שיותר ילדותיות. ל51% מאוכלוסיית העולם הקורבנית אין כמובן שום רצון לגלח את המפשעה, או אפילו חלקי גוף פחות אינטימיים, ורצוי להיות רזה כמו ילדה, אם כבר. סתם - כדוגמאות.

האמת - אני הרי גבר, ולכן, כאחת האמיתות הנפוצות, אין לי סיכוי להבין את הצד הנשי. מעניין שהטיעון הזה לא תקף כ"כ הפוך... אבל גם אין לי יותר מדי רצון או אפילו יכולת לסתור אותו.

לכשעצמי? אני יכול לומר שאני מורתע מספיק. בהחלט - נערה צעירה, צאי מדעתי. ואם את כבר שם, לפחות שלא ייווצר לי קיבעון עלייך או לשכמותך.

אני מורתע - למה לי להסתבך? ובכלל - למקרה שזה לא היה ברור - יש מספיק פנטזיות בוגרות יותר.

אבל הפרה הקדושה הזו, הטירוף הזה, קצת משגעים אותי.

כי בשורה התחתונה - אם אתה מאמין שמין הוא דבר טוב ויפה, אתה לא רוצה למנוע אותו, ואתה לא רוצה לעטות עליו הילה אפלה של רוע ושל איסורים.

ואני לא מדבר על אונס, למרות שמפתה, ואני לא מדבר על כוחניות, על ברוטליות, ועל ניצול שממית* ו/או פוצע את הגוף/נפש.

אולי כן על כל מיני מושגים כמו סטטוטורי, או יחסי מרות, שהקוד לגביהם ע"פ החוק ככל הנראה מוגזם.

אבל אם כבר מזכירים פגיעה נפשית - בעולם שחושב בצורה מסויימת, ולא משנה אם בפנים (או בחוץ) אנחנו חושבים שהיא דפוקה, צריך לקחת בחשבון גם מה זה יעשה לפסיכוטיות של קורבננו או "קורבננו". בכל אופן - הכוונה היא כמובן - אם אתם טיפוסים שדברים כגון אלו מעניינים אתכם. ואם לא - יש לנו כלים חברתיים וחוקיים, שלא לדבר על כמה פסיכים מאיימים שלעיתים אף מבצעים, שיעזרו לכם לחשוב שזה "לא לעניין".

....

במקרים כאלה אני תמיד מנסה להזכר בדברים לא הולמים שבהם הייתי מעורב כילד. תמיד צצים כמה. לרוב לא עם אותו הגיל בדיוק, ואפילו בערך. חלק במה שהיינו מכנים ילדות מסוג הפדופיליה הקשה, וחלק מגיל הנערות, הנסלח יותר. רבות מהסיטואציות הנגישות לי - דווקא עם מבוגרות ממני.

לא - בפועל לא עשיתי כמעט כלום עם כמעט אף אחת אי פעם. החיים הממשיים שלי די יבשושיים סטטיסטית, אבל יכול להיות שהם גם פספוס, בהתאם, ובטח שלא אשפוט מישהו שמבלה. ולא משנה מאיזה צד של המתרס הוא או היא. רק ש - אנחנו כנראה צריכים לעשות את זה בזהירות כפולה ומכופלת. למציאות הזו נדונו לעת עתה. לפחות כך נדמה לי.

 

כל טוב בינתיים,

 

שלכם,

עדי

----

(נו, אז מה אתם אומרים - פוסט לוהט או פרווה?)

*לא התכוונתי לזאופיליה

----

אה כן, ובסופו של דבר כל הנ"ל מקורם לא רק בנסיבות החברתיות אלא גם במה שדפוק לנו בד.נ.א - רק על ההקשר הזה אפשר להתפלסף שעות על כל אחד מתתי הנושאים הרי. ואם כבר להתפלסף - גם לדון במה זה רע ומה זה טוב. נו - את עולם התוכן שלי אתם כבר מכירים. אלא אם כן נתקלתם בי לראשונה כעת. אז כאמור - גם אם לא נחפור - הרי שדברים כגון אלה הם חלק מנקודות המוצא והנחות הבסיס

לפני 11 שנים. 12 במאי 2013 בשעה 6:53

הבוקר עוד לא צפיתי בפורנו. אולי אצפה בהמשך. אולי אפילו תוך כדי כתיבת הפוסט הזה. אעשה הפסקה או משהו. נחשוב כבר על דרך משעשעת לסיים את העניין. אולי אפילו לגמור.

כל זה היה חושפני מאוד, ואפילו טיזרי ופרובוקטיבי מעט. הסכיתו - ייתכן שהולך להיות כאן משעמם וחופר בהמשך. עוד לא החלטתי מה באמת אעשה עם הפורנו הבוקר. זה סביר שאצפה בו הבוקר. אם אעשה את זה לפני שאגמור את הפוסט, ולא משנה באיזו קונסטלציה - שאספר לכם על זה בכלל?

 

וכל החושפנות הזו למה?

יש משהו מאוד חושפני בלדבר על כך שאתה צופה בפורנו. בערך כמו כל דבר שתחלוק מחיי המין שלך.

אבל כשמדברים על פורנו יש מין הילה של ניצול עמוק שאנו מנצלים את המשתתפים, ובעיקר  - המשתתפות.

לכאורה - כן - הם/ן מזדיינות שם לעיני כל.

מצד שני - חלק גדול מהן אנונימי. אני פה, לדוגמא, מרגיש טיפה פחות. הכל עניין של פרספקטיבה.

אבל מהפרספקטיבה שלי - אני לא חושב שהייתי מזהה ברחוב אי פעם אף אחד או אחת ממשתתפי הפורנו שראיתי, ומדובר בכל זאת בכמות מאוד נכבדה של אנשים, שפשוט לא נכנסים לקטגוריה של לזכור את הפרצוף אצלי במוח. פה ושם את ה"עלילה" אני דווקא זוכר יותר.

וזאת נקודה אחת שקשורה לחשיפה, וברור שבפרספקטיבה אחרת זה אחרת, כי אם מישהו צופה ומכיר, אז זה כבר משהו אחר לגמרי, ואם מתעכבים על מה שזה עשוי לעשות לחיים של המעורבים בהיתקלות כזאת, אז זה אכן יכול להיות בעייתי. יכול להיות בעייתי לדעת שהקרובים אליך, ודגש אולי על משפחה ובייחוד צאצאים, יזכו לראות או אפילו לדעת שאתה חשוף לעולם ככה. ומצד שני - גם הבלוג הזה למשל הוא לא שוס גדול מהבחינה הזו.

אז זו לא תחרות, אבל העניין של הפרספקטיבה מצטרף גם לעניין הפרופורצייה.

-----

קיבלתי לא מזמן קול קורא לגברים ממישהי שמעוניינת ללמוד על נקודת ההשקפה הגברית על צפייה בפורנו דרך קריאה של מה שיש לגברים לכתוב בנושא. למעשה הכוונה שלה זה גם לאגד ולפרסם את כל השיט הזה.

אני אמנם לא רואה צורך לעבוד בשביל אחרים, בחינם ו/או בכל תחום, אבל כן בעד להשמיע את קולי, גם אם רמת החשיפה הנוכחית בעניין היא כבר בבחינת די והותר עבורי כרגע. אז מקסימום שתבוא לכאן לקרוא ממקצת ממחשבותיי בנושא. במילא כמה מהנחות המוצא שלה בקול הקורא הזה היו כבר נתונות למחלוקת בעיניי. אלך אח"כ לקרוא אותו שוב ולהזכר. כבר עברו כמה שבועות של חוסר הזדמנות.

אבל - גם מבחינתי אני מרגיש, כזכור אולי לחלקכם, שטרם מיציתי את מה שיש לי לכתוב בנושא.

התת נושאים הם ה"עלילה", הניצול, המוסכמות החברתיות ועוד ועוד. למעשה  - זה כ"כ מסתעף שאין סיכוי לנהל דיון ממצה בנושא. ובכל זאת - תחושת האי מיצוי נובעת אולי מתחושה שעוד לא זרקתי מספיק שנייקלים משלי פנימה. אז היום אזרוק עוד קצת, ולאוו דווקא חדשים, ונראה אם נוכל לנוח מזה, וכמה מיותר כל זה ייראה לי בסופו של יום ו/או לא מספק לחלופין.

-------

ה"עלילה".

במילה עלילה אני מתכוון גם לתנוחות, גם להבעות, גם לקולות. גם לזיוף, גם למשחק, גם לאמיתיות. 

אני מתכוון שאין לי מושג כמה מגוחך, כמה מבויים, כמה אונס, כמה הנאה.

כל העולם במה.

הרבה דברים נראים כוחניים. ברוטאליים לעיתים. ולא - רשמית לפחות, אין מדובר בסנאף. אני בנאדם חוקי. לפחות בכמה מובנים. לפחות בפורנו שאני משתמש. לא כולל זכויות יוצרים.

אניווי - האם הצרחות, התחינות, המכות, החניקות, ההתעללויות, הדפיקות הקבוצתיות, השימוש באיברים טבעיים ומלאכותיים ענקיים מדי לכאורה וכן הלאה וכן הלאה - לגיטימיים? האם הם שפויים והאם הם בהסכמה? יש קשר ישיר לעולם של הפלטפורמה שבה דברים אלה הולכים להתפרסם בעוד זמן קצר...

אנחנ הרי מקבלים את העולם הזה, כל עוד הוא לא עובר בראשנו את הגבולות הללו של שפוי ובהסכמה. לא רק מקבלים - מוקירים. אבל מצד שני - בעיניי לפחות, הגבולות מאוד לא ברורים.

יכול להיות שאני נמשך לחפש דברים מסויימים יותר מתוך המבחר העצום של מין מצולם וזמין לכל שיש כיום. הרבה מהזיונים הזמינים הם הרי כמעט שום דבר מכל הבחינות המצויינות, למעט עניין החשיפה שהוזכר, שהוא בהחלט לגיטימי במובנים רבים, ושווה לנהל על זה עוד טיפה דיון תיכף, וכן - יש את הדיעה הרווחת שאוטומטית זה ניצול מגונה שראוי לו שיעבור מן העולם. ואז כל אותה הנאה שלא כוללת מסע טרטור של כאב והשפלה מצולמים, ודברים שנראים כאילו הם אמורים לפרק את גוף הקורבן, בכלל לא קיימים. רק הנאה. של כל הגוונים והמינים. נגד זה לצאת? איפה הגבולות?

וכן - מהמפלגה האוטומטית היו אומרים שגם זה משפיל, וגם זה מכתיב לנו מין לא נכון וכן הלאה וכן הלאה. ואני טוען - נו - אופנה כמו בכל דבר. בכל מקרה - המגוון כה רחב הרי... לא קשה למצוא מקום לטעם אחר ו/או ייחודי ומובדל מהמיינסטרים.

---------

חשבתי להביא אנקדוטות כדי להבהיר באופן ספציפי, אבל הדוגמאות נראות לי פתאום לא רלוונטיות

-----------------

 

חשיפה...

 

טוב, אתם יודעים מה? אני חושב שאלה יהיו השני סנט שלי להיום.

נתראה בפעם הבאה אם יעלה החשק.

היו שלום יקיריי, ונתראה בשמחות.

שלכם,

אני

----

נ.ב - נשלח בטעות לפני הגהה, אז אני מגיה את זה תוך כדי שחלקכם אולי כבר קוראים את זה. זה כמעט בטוח אומר שלא אמשיך להתפלסף מעבר לזה, אז פרט לתיקוני הגהה זאת תהיה בעיקר הזדמנות נדירה לראות זרימה טבעית. אתם יודעים מה? נשאיר את זה ככה בכוח אפילו אם נורא יבוא לי לשנות ולהוסיף משהו. כקונטרה לאיך שזה קורה בד"כ לאחרונה. אז, שוב - היו שלום, וכאמור -לא מוסיף ולא גורע פרט לתיקונים המדוברים

לפני 11 שנים. 28 באפריל 2013 בשעה 4:57

לא הייתי כאן יותר מחודש...:)

עסוק...

 

ובכל מקרה - עדיין רוצה לכתוב את הפוסט החודשי שלי. היו כמה רעיונות לאורך החודש. נושאים שהטרידו את תודעתי וצפו להם שמה כהכנה לפוסט, נושאים שהתחלתי לכתוב אודותם במקום אחר, או פה בעבר.

ובכן מה? בואו נראה לאן זה יתגלגל, אבל אפתח (אחרי הקדימון) במילה תשוקה.

 

נניח שאתם צריכים לבחור מה לעשות בחיים. מה יוביל אתכם? תשוקה? הגיון?

אני מנהל חיים מסוג מונוטוני מבחינות מסויימות, אבל ההרכב הפנימי די משתנה. בייחוד אני חושב על הצד המקצועי כרגע, לפחות בשביל ההתחלה. ולכן, אני מחפש מה לעשות הלאה. איך לעלות על מסלול קריירה שבו תהיה לי תשוקה אמיתית בפרנסתי.

מה אני אולי הכי אוהב לעשות? להתאמן זאת אולי תשובה די טובה. לנגן מתווים איכותיים שונים ומגוונים, לעיתים לאלתר, ובין היתר - על כלים שונים ומגוונים. התקופה האחרונה, ואני לא מדבר על תקופה קצרה - יותר מימים, שבועות, או חודשים - אנחנו מדברים על השנים האחרונות, ואולי בקצב הולך ומתגבר, מאופיינת בנגינה על עוד ועוד כלים חדשים. זה מעניין. בא לי להמשיך. אבל - להגיע לרמה גבוהה בכלים החדשים הללו זה לא עניין של מה בכך. דרושה השקעה רצינית באימון, ורצוי גם לקבל מעט הכוונה לעיתים. וזמן לעשות נפלאות בכולם באופן סדיר וודאי שאין לי, וגם לו היה - בטח הייתי נתקל בגבולות של מיאוס כזה או אחר. אז יותר סביר שזה יקח שנים, אבל מצד שני - אני מופיע על במות/מקליט גם עם כלים בהם אני לא שולט בצורה פנטסטית כלל ועיקר...

אז כן - הגיוון הזה הוא תשוקה שלי, ומוסיף לי עניין לחיים, ובונה לי אישיות מוזיקלית מסוג שאני מחבב, ותורם את תרומתו לקריירה ולפרנסה, אבל - זה לא בדיוק מספיק ו/או לא בדיוק העיקר. חסר לכאורה משהו. והמשהו הזה קצת חומק. הגיוני שזה לעשות מוזיקה מקורית. מקורית, יענו - שלי, אבל - מקורית גם במובן שהעולם יחשוב - וואי, איזו מוזיקה מקורית (וגם שאני אחשוב...). במה בדיוק? אני עוד לא יודע. משהו בסאונד? בלחנים? האישיות הביצועיסטית? נעלמים. וכן - במובן של פרנסה - כדאי להבין איך לשווק את זה. המטרה היא ליצור משהו שישמח אותי לעשות, ושיוכל לספק גם את צרכיי ומאוויי הגשמיים.

אבל איפה התשוקה והמשיכה? בתחום הזה יש בעיות להרגיש אותה. ומכיוון שאני שוקל מהלכים גדולים, שאולי יכניסו אותי למסלול התחייבותי מכל מיני בחינות, אז השאלה הזו היא בעייתית. ניתן רק להתנחם בכך שאולי אני טרם מרגיש כי טרם מצאתי. נו - לפחות שהתשוקה לחיפוש תהיה קצת יותר משמעותית. עושה רושם שגם שם יש לי בעיות.

 

----

תחום נוסף שיש לי בו עניין ומשיכה הוא תחום הטיולים. תחום משיק אליו הוא תחום הזולה בחברה היפית, רצוי בטבע.

לאחרונה הייתי בטיול לקטים, שם קיבלתי מנות גדושות של אלו, כמו גם אלמנטים נוספים שחסרים לי. אולי הקפדה על טיולים תעשה לי טוב:)

הייתי רוצה לחיות ככה שהכל משתלב באופן הרמוני ובצורה מספקת. אני עוד לא שם. לפעמים אני תוהה - אולי אני קרוב?

בכל מקרה - יש לי פוטנציאל בכל מיני תחומים. לא רק מוזיקה. למשל - לעשות מסאז'. אולי אם הפוטנציאל ירגיש יותר ממולא, אבל ממקום טוב - של חשק ותשוקה, אז הכל יהיה יותר סבבה.?

 

----

 

והעולם בחוץ? מתוסבך. יש לי יחסים איתו. מעדיף להתמקד יותר בעצמי. בהווה. אולי גם בעתיד. בכל זאת - נקודת המוצא היא רצון להשפיע עליו לטובה (וזה אומר שצריך גם לסגור את הנקודה הזו של מה זה לטובה, כי אחרת - חבל על המאמץ). נקודה מעניינת ששמתי אליה לב פעם אחר פעם היא שאלימות די טפלון ממני. בגלל זה קשה לי להבין אותה, להאמין לה, לקבלה. אני בטח לא מחבב אותה, לפחות בצורותיה ההרסניות. אבל - העולם הוא יותר ממני. אז - לדוגמא - הייתי מקווה לעולם עם יותר רווחה ושאר ערכים על הציר השמאלני-הומניסטי (שקיימים לאו דווקא במגזר הלז). ואפשר לפעול לגבי כל מיני - בד"כ הנישה שלי היא יותר שלום ודו קיום איזורי, אבל יש כ"כ הרבה אחרים מסביבי שמעלים תהיות (בברוטליות לעיתים) לגבי נשים/פליטים/חיות ועוד. אני רוצה לכתוב עוד בעניין, אבל לא כעת. אולי בפוסט הבא. כרגע זו רק אחריתו של פוסט. נסלח ונשלח

(אם כי - תהיות אם אני ראוי, במובנים שונים ומשונים, הן ציר שראוי בכל זאת להזכיר אותו לפני כן)

לפני 11 שנים. 9 במרץ 2013 בשעה 7:22

מכתב אישי כללי או משהו כזה. כאילו - טיוטה. כאילו - מה - אם הייתי משחרר היום משהו לרדיו אולי הייתי כותב את זה, אבל אני רחוק מזה מאוד בנקודת הזמן הנוכחית. אני כאילו על קו הזינוק. של כל מיני מסלולים. וצריך לבחור לאן ללכת. כמובן - במציאות שלי אפשר ללכת בכולם במקביל.

אז - מסקנת הביניים והרגש הנוכחי (שבטח ישתנה) הוא שאני שווה. והשירים שלי שווים. אז בואו נראה:

 

שלום לעורך הרדיו (מיועד גם לעורכות. אולי אפילו יותר - אולי תגלו אליי סימפטיה כי אני כוסון?;) בכל אופן - בלשון זכר כאולד פאשן)*

 

הרי אתה מקבל ממני היום את המוצר X שמן הסתם כולל שיר או יותר שכתבתי בעצמי, שרתי בעצמי והפקתי בעצמי ו/או שעשיתי את כל הדברים הללו בשיתוף עם...

עכשיו - קודם כל תקשיב. תן לזה צ'אנס אמיתי. מה אכפת לך. ואפילו תיידע אותי שעשית את זה. ככה תנפץ את בועת האשלייה שאף אחד לא שומע שמסתובבת בין היוצרים חסרי ההצלחה כמו רעל.

עכשיו - תראה - אני חושב שהלחנים קליטים ומיוחדים. אני חושב שהמילים טובות. אני חושב שהשירה מאוד מבטאת ואישית. אני חושב שהעיבודים מאוד מיוחדים. אני מקווה שהכל נשמע לך מהוקצע מספיק. אני מקווה שגם לי. אבל דיר ראבק - אל תגיד לי שאני בוסר או משהו. אני כבר הרבה שנים בשטח. אפילו מוכר ומוערך למדיי בתחום הנישה שלי (מוזיקה עתיקה, חלילית, וגרורות/שלוחות). ואני גם די הרבה שנים כותב, מבצע ומקליט שירים. והרבה אנשים אוהבים ואוהדים**.

המילים זכו לשבחים. כן - הן לפעמים בועטות ומוזרות. לעיתים נאיביות במין הפוך על הפוך, אבל בטח שלא בא לי לשמוע את התירוץ שהן לא טובות מספיק. שמעת איזה זבל משמיעים לפעמים? באמת - אני נבוך. פזמונים הם לא דבר גבוה במיוחד. אבל לא שאני מזלזל - הרבה פעמים יש בהם פשוט איזו אמת פופית אסתטית דיה, שזו אמנות אמיתית בפני עצמה ו/או רומנטיקה זולה. לא משנה. מה שאני אומר הוא שמצד אחד קשה להתנשא על המילים שלי, ומצד שני - אוקיי, אולי הן מיוחדות, אבל מה פאקינג רע בלהכניס משהו מיוחד לרדיו? מה - הכל צריך להיות אותו שטאנץ? ולא שזה המצב בעיניי. רק לפעמים. ובכל זאת - אם נניח לצורך הדיון את ההיפותיזה שנראית סבירה לעיתים שאני פשוט קצת יוצא דופן יותר מהרגיל - אז מה פאקינג רע בזה? למה שלא יהיה לזה מקום? למה שלא אכתיב טרנד ואופנות אפילו ואשנה את מהלך ההיסטוריה דרך פרסום האמנות שלי?

מכל מקום - גם הלחנים מיוחדים. לפעמים קליטים, אפילו פופיים, לעיתים דווקא אמנותיים במיוחד. שוב - מה רע לשמוע את זה ברדיו? והשירה מוזרה מדיי? לא שאני מקנא או ממורמר (טוב, אולי קצת קנאת סופרים, אבל השתפרתי. כאמור - אני כבר בוגר עכשיו. אגב - עוד דבר שהשתפר זו היוהרה שלי. אגב - אני בוגר עכשיו הוא שורה משיר שלי מגיל 18. אבל לא משנה - הכתיבה מתחילה להיות לא קוהרנטית. נחזור לנתיב) אבל - אביב גפן לא צפרדע? ומה - מאיר אריאל הוא פבארוטי? נו, באמת. אז - יאללה - השירה שלי מיוחדת וקשה לעיכול ומחוספסת בקצוות המאוד עמוקים שלה. אשכרה אפשר לתת כאן שורה של דימויים. אז מה. הבעתית בטח, אבל שוב - משהו חדש. לא צריך להיות כמו. מבין מה אני אומר?

וחוץ מזה - קצת רחמים. כלומר - אם עברנו את השלב שבו החלטת שאתה לא רוצה להעניק אותי לעולם, אז לפחות תחשוב על הפנסיה שלי. מה - אתה רוצה שלא אחיה מתמלוגים?

טוב, עזוב את זה. על זה אני כבר אשבור את הראש. אבל - ראבק - תעניק אותי לעולם. לא לדאוג - אחרי הכל - אני אשלם את המחיר. אתה יודע שפרסום בא עם מחיר, נכון?

 

ובכן, תודה על ההקשבה. יאללה, לך תעשה את הדבר הנכון, ותשמיע אותי באינטנסיביות מהיום והלאה, ותשכנע גם את שאר הקולגות שלך. תחשוב כמה כוח זה יעניק לך בנתיב הציוויליזציה. מקום של כבוד.

 

הכל עם חיוך. בכל בדיחה יש חצי אמת. ושאר פתגמים שאת כל אחד מהם אפשר להפריך, או לפחות לסייג.

 

יאללה, לבריאות.

בכבוד או משהו.

שלך

עדי

זמר/יוצר שעתידו תלוי בך. לפחות בנתיב הזה. יש עוד כמה:)

 

נ.ב - אפילו הכנסתי סולו חלילית. על נגינת החלילית שלי כמעט אין ויכוח שהיא משהו שווה ומיוחד בקרב הקהל הרחב. ובכלל - יש הרבה דברים מיוחדים בעיבוד בתחום האינסטרומנטציה. תתעניין

 

*אתמול היה יום האישה

**כן - יש גם את הקוטלים. מכרים, קרובים ושלא. לא משנה - הרבה כאמור תומכים ובעד, ואני הולך איתם, וכל המהות של העסק הזה היא להרחיב את המעגל של מי שיזכה להיחשף, ולאהוב/לשנוא/להיות אדיש לזה. בדיוק כמו עם ראש הממשלה. גם אליו היחס אמביוולנטי, ויש שחושבים שהוא לא מוכשר לתפקיד

לפני 11 שנים. 10 בפברואר 2013 בשעה 8:06

מידה של חוש ביקורת

כי ההיסטוריה תשפוט?

מתעסקים בקטנות

נשכחות

 

הערכים משתנים

ומגוונים

אני יצירה מגוונת

או משהו כזה

 

והיצירה מעניינת וגם הביוגרפיה

מתחברים אולי פה אולי שם

לפני 11 שנים. 17 בינואר 2013 בשעה 18:47

כן כן- התחושה שאני חסר חיים קצת מתחדדת אצלי לאחרונה. כי אחרי ככלות הכל - מה אני כבר עושה בחיי? כלומר - באמת - אם אני מסתכל אחורה לנגיד לפני חצי חיים - לתקופה שהתחלתי את חיי הבוגרים, התחתנתי, נהייתי אבא, יצרתי כמה מפסגות היצירה שלי - מה כבר הספקתי? בינינו - לא כ"כ הרבה. כלומר - זה נחמד לעודד את עצמך בכך שבעצם היה לך הספק לא רע, אבל תכל'ס - מדובר בבינוניות+ במקרה הטוב, ובכל מקרה - קשה להצביע על משהו מהפכני שקרה איתי במחצית השנייה של חיי. כלומר - מה כבר עשיתי? לאן התקדמתי? לא יודע - אפשר לאמץ פרספקטיבות פחות מחמירות, אבל אני לאו דווקא בתקופה כזו כרגע.

אז אני שואל את עצמי הרבה מה קורה עם החיים שלי. אני חסר מטרה ממש טובה. בינתיים אני מהרהר באופציות ביניים - לקחת את מה שנראה ריאלי ולשקול לעשות אותו. גם כיוונים בחיים האישיים, גם בקטעים המקצועיים יותר - אולי לקחת יוזמה עסקית? לא שיש לי יותר מדי אמונה או שאיפות או דרייב, אבל זה נראה לי עדיף על כלום. עדיף על להמשיך במסלול שבו מה שאני עושה כרגע מרגיש לי יותר ויותר תפל. עדיף לנסות להגיע לכמה פסגות בכל זאת. הן אולי לא יהיו גבוהות או משמעותיות במיוחד, אבל אולי יהיו יותר בגדר מיצוי הפוטנציאל שלי, ולכן בכל זאת יתנו לי יותר סיפוק.

אז כן - גיל 40 הסימבולי מתקרב, ונשאלת השאלה מה עוד צריך להספיק לפניו. כלומר - חלק מהתוכניות אולי נשאיר לאח"כ. כמה תוכניות לדוגמא - לרכוש כינור טוב. דחוף? לנסות להשיג עוד אוזן. דחוף? להיות זמר פופ מצליח כל עוד אני נראה צעיר איכשהו. נראה שבאמת דחוף, רק שבספק אם אצליח. לטפס על הקילמנג'רו.

מי שמכיר אותי יודע שאולי אני נראה צעיר, שלא לומר - חתיך הורס, אבל שהכושר הגופני שלי דווקא לא משהו. אני אפילו אסמטי. אבל כן - נראה לי שאנסה לטפס על הקילימנג'רו כל עוד אני יכול או משהו. זה מן הסתם צריך לקרות בשנים הקרובות - לא רק בגללי - גם הקילמג'רו משתנה, ואומרים שתוך שנים ספורות הקרחונים שלו ימסו לעד.

אז סכום כסף גדול יחסית להוצאות השוטפות שלי נחוץ, אבל הוא ממש לא בשמיים. חופשה באמצע השנה נחוצה גם כן. ורצוי לנסות להכנס לכושר. אבל, כן - נראה כמו מטרה ריאלית, ובהחלט משהו שבא לי לעשות, ושמכניס קצת ריגוש בחיי.

אבל מעבר לזה - יש את השגרה, וצריך לחשוב עליה, וכאמור - המחשבות לא בדיוק בסטטוס מעודד כרגע. תוהה עוד כמה זמן עליי להרהר בכל תוכניותיי המושכות למחצה בטרם אחליט לוותר או ללכת על זה. כלומר - על זה ועל זה ועל זה...

ועל זאת. לא נזניח...

:)

יאללה - סופ"ש מחוייך לכם. באופן פלא אני יוצא מכתיבת הפוסט הזה יותר מחויך ממה שנכנסתי אליו, ורק דגדגתי את הר הנושאים שהצטברו. אולי עדיף ככה. ועוד הרהרתי לסגת מהכתיבה. טוב, נו - לפחות שתהיה חופשית ומתי שבא לה. 

יאללה - שנה טוב וכאלה.

תהיו טובים (ברכה סתמית אבל חביבה. מתגלגל על הלשון כמו שאנטי באנטי חסר משמעות. אז שנה טוב ותהיו טובים. ביי בינתים)

שלכם,

עדי

-------

נו טוב, הרי לא אדם כעדי זילברברג יסיים פוסט בלי לקרוא אותו ולהחליט שאי אפשר בלי להוסיף עוד כמה מילים. לא ככה?

אני רוצה לספר שני סיפורים קטנים.

1) אדם שהייתה לי הזכות לפגוש לפני זמן מועט. הוא מבריק, ומצליח בכל קנה מידה. כלומר - לפחות בהשוואה לסקאלה שלי. והוא גם סופר נחמד. לא שאני מתקנא. בכלל לא:)

אגב - גם הוא חש שחייו, לפחות המקצועיים, הגיעו למבוי סתום. שאין לו יותר חשק או עניין, או מקום שהוא רוצה לשאוף אליו בהם.

בכל אופן - כשאני משווה את עצמי אליו בתחום אז זה גורם לי להרגיש קטן. גורם להרגיש שבאמת אני כלומניק. הטובים באמת הם לא בינוניים+. הם מינימום מצויינים-. וזה כרגע בכלל לא רלוונטי לנסות להסתכל על כל מתווה החיים בצורה מאוזנת עם קארמות, תוצאי פרפר ושאר בולשיט.

2) אתמול מכרה אירעית/ספורדית אמרה שלמרות שבקושי הכרנו נגעתי בה איפשהו משמעותי. שזה, אני מניח, הדדי, אבל זה מסוג הדברים המעודדים הללו, שאומרים שיש לך מקום בעולם שהוא, ובכן - משמעותי.

סתם, לשם איזון.

יאללה, לא נטריד אתכם יותר. אלא אם כן ארגיש רצון וחשק לעשות את זה לאחר ההגהה הבאה זאת אומרת...

:);;;;)

(אני חייב לציין שאני מרגיש עוד יותר מעודד עכשיו, וזה ממש הורס את השוונג של הפוסט...שנוסיף עוד חיוך?)

(:) (חיוכים דביליים לפעמים באים טוב. כן - שוב המילה הזו. מה זה טוב? מה זו אהבה? מילים ריקות. עדיף להתבוסס בדיכאון ריאליסטי ניהליסטי או ש? בכל מקרה - שאשבור את המסורת ולא אסיים בנימה אופטימית/מעודדת?)

כנראה שלא -:)!

(אחרי ככלות הכל - צריך לזכור שהחיים שלי דבש ושהצרות שלי הן של עשירים. אבל - עדיף כנראה לשאוף ליותר. מה שלא עולה יורד. או משהו)

------

ובסופו של דבר אני עלול לחזור ולמצוא את עצמי חושב שאני נפלא, וזה יהיה ממש נורא, לא ככה? הנה, אני כבר כמעט מרגיש את זה קורה. ואני אפילו מקבל מרץ ודרייב ללכת על כל שאיפותיי השאופות למחצה. נקווה שיעבור מהר, ושקצת מחשבה צלולה תבליח לה בכל זאת. ועם זאת - שאמצא את הדרך אל האושר שלי, ואל הבאת האושר לאחרים. למה? ככה. נו - תחשבו לבד. אני כבר אמור לסיים את הפוסט. למה? ככה (כלומר - לא נכנס לזה, כי זה בטח יהיה משמים, ואני, הרי - אלגנטי)

לפני 11 שנים. 6 בדצמבר 2012 בשעה 16:21

הכתיבה כאן מרגישה לי לאורך היום ביתר שאת שוב כמו מטלה לרצון. זה התחיל (כלומר - לא ממש - דברים תמיד לא מתחילים באופן ברור. וגם אי אפשר לומר גורף, אז תמחקו את התמיד) כשחשבתי שמצאתי איזו נוסחה לכתוב ספר. פשוט, כמו שאני מחויב לאחרונה, עד להודעה חדשה, שלא קבעתי מתי תגיע, לכתוב פוסט אחד לחודש לפחות בכל אחד מהבלוגים שלי, לכתוב גם פרק, או משהו דומה, בכל חודש בספר שלי. כלומר - זה נחמד להוסיף מטלות לבנאדם שגם ככה יש לו רשימת מטלות בלתי נגמרת, לא? אבל זו מטלה ריאלית, וזה משהו שאני כבר מזמן חושב לעשות, לכתוב ספר. כמה שנים בדיוק? נו, כבר דיברנו על התחלות. אפשר לומר שהרבה. ועל מה יהיה הספר? ובכן - מן הסתם אני לא ממש יודע. אני מהזורמים. ככה יהיה גם הספר. זה כבר הבנתי מזמן. כמובן, עם רמת ביקורת גבוהה מהרגיל אצלי. וכנראה שהוא ינסה להיות תלוש מזמן ומקום. חשבתי אולי לקרוא לגיבורה שלו ברונהילדה. בכל אופן, כאמור, כל זה הוא רק בגדר מחשבה, ואין סיבה להתחייב למחשבות חולפות. אפילו אם הן מתכתבות עם מתווה שמתגלגל שנים. 

העניין הטיפה יותר רחב הוא מה לעזאזל אני עושה עם החיים שלי. בהנחה שלא אספיק כבר להירשם לבחירות הקרובות לכנסת. אני מוזיקאי מעניין. מופיע בשלל כלים ובשלל גופים ובשלל סגנונות. יוצר שנע בין משמים לבועט, נגן שנע בין נסבל למרגש. אבל הנקודה היא בכלל מה קורה עם החיים שלי? האם להמשיך במסלול של מתחת לראדר? ובעצם השאלה היא - מה האלטרנטיבה? מה אני כבר יכול לעשות. וכמובן - מה אני רוצה לעשות? שתי שאלות פתוחות שמחפשות תשובה, ותוהה אם התשובות ישתלבו לכדי מטרה משותפת. תוהה כבר הרבה זמן. רעיונות חדשים צצים, אבל אולי עדיף לכנות אותם רעיונונים, שכן אלה לא רעיונות מרכזיים עם נפח מספק.

אז הקיצר - ספר. אולי זה יקרה. אפשר להרהר בזה ולקחת החלטה יום אחד. אולי אפילו אספר על זה כשזה יקרה. בינתיים אני יכול להתפלמס על מקרים שבציבוריות, שמעסיקים גם אותי. אפשר לדבר על מין כנהוג במחוזותינו. אולי לא היום בכל זאת. כי הפוסט מרגיש לי יותר כמו מטלה מאשר חשק אם אני הולך לשם. עד כאן זה דווקא נסבל.

בכל אופן - פעם דווקא כתבתי סיפורונים. הם אפילו באינטרנט. 

טוב, ביי.

תהיו טובים

 

נ.ב - יש לי אולי שפעת מזגנים אחרי שהרמתי כמה עשרות קילו מהם אתמול. סיפור אמיתי. פואטי משהו

לפני 12 שנים. 1 בנובמבר 2012 בשעה 7:35

אז את יאיר לפיד משספים עד היום על שחפן את פניו בשדיה של עינת שרוף, לא? מה יקרה לי אם אלך לפוליטיקה? טוב, נו - לא צריך להתרגש - כבר היו כוכבות פורנו בפרלמנט. עדיף שדברים יהיו על השולחן.

כאמור, נושא היחסים בין המינים, עם דגש על הפמיניזם הליברלי המצוי אינו מתיישב לי בקלות. אני יותר איפהשהוא בין סוטה מין, אמנם מהסוג הלא נורא קיצוני, וכנראה גם הפחות חרמן בפועל, שלא לומר - לא מאיים, לליברל פמיניסטי רדיקלי. יש מי שיקרא לזה מיזוגן. יש כאלו שיטרקו דלתות וינסו לשים אותי מאחרי סורג ובריח. ואני אומר - תרגיעו - יש מי שבאמת מנסה לדרוך על נשים. אני כנראה פחות כזה. יחסית לממוצע, זאת אומרת. כולנו חוטאים. ואולי אני סתם מתנשא?

אני אומר - תרגיעו - העולם הרבה יותר מורכב מהפוליטיקלי קורקט ששולח גברים לכלא ו/או לקלון על התעסקותם במיניות. הם בהרבה מקרים מגיבים למיניות הנשית, התוקפנית והמתחכמת לעיתים אך היוזמת במסתרים במקרים רבים. וזה בסדר. כלומר - לו היינו חיים בעולם שבו לנשים מותר להיות מיניות. ולא רק ע"י לבוש סקסי שאחוזים ניכרים מהנשים לובשות על בסיס קבוע או מזדמן. נו, זאת לא האשמה. אני לא אאשים את האבולוציה שעשתה אתכן מושכות גם כשאתן לבושות בצורה צנועה, או אותנו שחושבים עליכן בתור אובייקט. זה לא צריך להיות רק אובייקט, כמובן, אבל המימד שם. אצל רבים מאיתנו לפחות. ושמעתי שגם אצלכן, אגב. וסליחה שאני מדבר כל הפוסט בהכללות, אבל זה טבעו הפעם. לדבר בהכללות, עם דוגמאות ממני ומהפרטים שנתקלתי בהם/ן

אז אל תדברו איתי על מיזוגניה, פמיניזם, פורנו, ניצול נשים, אפליית נשים, הטרדה מינית, אונס, פדופיליה, זאופיליה וכיו"ב. סביר להניח שדעתי תהיה לא פוליטיקלי קורקט יחסית לליברל המצוי.

וכל זה תוך מודעות לאיפה שכן יש אלימות, אפלייה, רמיסה ושאר רעות חולות שאני בהחלט נגדן. אבל כשבוחנים את זה אני מוזר מדי, ואולי באופן פושע בעיניי לא מעט, או כך אני לכל הפחות מדמיין.

בכל מקרה, כמו שאמרתי, נראה לי שאת האנרגיות כדאי להפנות כלפי אלו שגורמים לבעיות האמיתיות, אבל - אולי יש מי שכן ימצא לנכון להכליל אותי ברשימת המאבק. אולי בגלל פוסט כזה, אולי בגלל הנוכחות בכלוב, אולי בגלל מליון ואחת סיבות.

הקיצר - לא, אני לא הולך ככל הנראה להמשיך הפעם את שטיחת האנקדוטות. אולי כן אעשה את זה בעתיד. זה הרבה פעמים מדגדג לי וחסר, אבל לפחות הפעם זרם לי לכתוב משהו יותר כללי, ועם זאת, אולי, יותר עמוק