הכתיבה כאן מרגישה לי לאורך היום ביתר שאת שוב כמו מטלה לרצון. זה התחיל (כלומר - לא ממש - דברים תמיד לא מתחילים באופן ברור. וגם אי אפשר לומר גורף, אז תמחקו את התמיד) כשחשבתי שמצאתי איזו נוסחה לכתוב ספר. פשוט, כמו שאני מחויב לאחרונה, עד להודעה חדשה, שלא קבעתי מתי תגיע, לכתוב פוסט אחד לחודש לפחות בכל אחד מהבלוגים שלי, לכתוב גם פרק, או משהו דומה, בכל חודש בספר שלי. כלומר - זה נחמד להוסיף מטלות לבנאדם שגם ככה יש לו רשימת מטלות בלתי נגמרת, לא? אבל זו מטלה ריאלית, וזה משהו שאני כבר מזמן חושב לעשות, לכתוב ספר. כמה שנים בדיוק? נו, כבר דיברנו על התחלות. אפשר לומר שהרבה. ועל מה יהיה הספר? ובכן - מן הסתם אני לא ממש יודע. אני מהזורמים. ככה יהיה גם הספר. זה כבר הבנתי מזמן. כמובן, עם רמת ביקורת גבוהה מהרגיל אצלי. וכנראה שהוא ינסה להיות תלוש מזמן ומקום. חשבתי אולי לקרוא לגיבורה שלו ברונהילדה. בכל אופן, כאמור, כל זה הוא רק בגדר מחשבה, ואין סיבה להתחייב למחשבות חולפות. אפילו אם הן מתכתבות עם מתווה שמתגלגל שנים.
העניין הטיפה יותר רחב הוא מה לעזאזל אני עושה עם החיים שלי. בהנחה שלא אספיק כבר להירשם לבחירות הקרובות לכנסת. אני מוזיקאי מעניין. מופיע בשלל כלים ובשלל גופים ובשלל סגנונות. יוצר שנע בין משמים לבועט, נגן שנע בין נסבל למרגש. אבל הנקודה היא בכלל מה קורה עם החיים שלי? האם להמשיך במסלול של מתחת לראדר? ובעצם השאלה היא - מה האלטרנטיבה? מה אני כבר יכול לעשות. וכמובן - מה אני רוצה לעשות? שתי שאלות פתוחות שמחפשות תשובה, ותוהה אם התשובות ישתלבו לכדי מטרה משותפת. תוהה כבר הרבה זמן. רעיונות חדשים צצים, אבל אולי עדיף לכנות אותם רעיונונים, שכן אלה לא רעיונות מרכזיים עם נפח מספק.
אז הקיצר - ספר. אולי זה יקרה. אפשר להרהר בזה ולקחת החלטה יום אחד. אולי אפילו אספר על זה כשזה יקרה. בינתיים אני יכול להתפלמס על מקרים שבציבוריות, שמעסיקים גם אותי. אפשר לדבר על מין כנהוג במחוזותינו. אולי לא היום בכל זאת. כי הפוסט מרגיש לי יותר כמו מטלה מאשר חשק אם אני הולך לשם. עד כאן זה דווקא נסבל.
בכל אופן - פעם דווקא כתבתי סיפורונים. הם אפילו באינטרנט.
טוב, ביי.
תהיו טובים
נ.ב - יש לי אולי שפעת מזגנים אחרי שהרמתי כמה עשרות קילו מהם אתמול. סיפור אמיתי. פואטי משהו