כי בעצם מדי פעם אני רוצה לכתוב בדיוני. אז אולי ייצא לא משעמם מדי, ואפילו לא סוטה. דווקא זה סטייל שנראה לי סבבה. העיקר שיהיה מקורי?
בכל אופן - בואו נתחיל, ואזהרה - להבא עלולה לא להיות אזהרה. אני עלול פשוט לכתוב סיפור. כמו בימים הטובים. אם בכלל תהיה פעם הבאה:)
הדפוק הסתובב בשעת בוקר מוקדמת מאוד בין גלגלי המכוניות הזרוקים בחורשה המדברית על שפת הצוק בארץ הזרה. הוא שמע נהמה, ולא היה בטוח אם זו חיה מעשי ידי אדם או שמא שאון טבע בלתי מוסבר. הנהמה הייתה רחוקה, אבל הוא היה כ"כ מסטול שהוא איבד את האוריינטציה. הוא היה מאוד מודע לכך שהוא חסר אוריינטציה.
זוג רגליים קלילות התקרב אליו. הוא לא הצליח להרים את מבטו, אז הוא דמיין שאין כלום מעליהן. לא גוף. רק רגליים והן מדברות אליו. רוצות שיעשה להן טוב. מעליהן - שמיים תכולים, עם מעט עבים. כחלילית של אושר, הוא חשב בסיפוק. כך אכנה אותן. מרוב פטפטת בראשו הוא לא הצליח לתפוס את המסר המילולי שהרגליים ניסו להעביר לו. אבל היה לו נדמה שהמסר מאוד ברור. הוא פזל אליהן, וניסה לא להיראות להוט מדיי, אך עדיין מעוניין וחביב. שיערו המקורזל התבדר ברוח הקלילה וטפף על פדחתו. פתע פרץ בפתאומיות, זינק אל עבר הקרקע, תפס רגל אחת ונעץ בה את שיניו. צווחה הדהדה באחורי מוחו, והיה נדמה לי כי הוא חש חבטות קלות. לא היה לו אכפת כל כך. הוא היה מאושר כפי שכבר לא היה מזה עידנים. עידן הקרח אולי.
הקרח נשבר. ברי היה לו שלרגליים ולו יש עתיד.
מוסר השכל:
לא