היה היה לי בלוג

כסף - אני מוזיקאי. קיבלתי הרבה זלזול בתועלת שאני מביא לעולם. זה קצת צורם בהתחשב בכך שמוזיקה מלווה את החברה שלנו בכל מקום, ומישהו צריך לעשות את העבודה. כמעט כולם אוהבים מוזיקה באיזושהי מידה ובאילושהם הקשרים. כמובן - כדאי שזה ייעשה בצורה מקצועית. מקצוע המוזיקה דורש המון הכשרה. נגן וירטואוז לדוגמא נדרש בד"כ להקריב את החופש לעשות דברים אחרים כבר מילדות, שכן כדי להתקדם לסטנדרט צריך להתאמן שעות רבות כל יום במשך הרבה מאוד שנים. בנוסף צריך להשקיע הרבה כסף בהכשרה במשך כל אותן השנים - שיעורים פרטיים זה לא דבר זול. ועוד לא התקרבנו ללימודים הגבוהים, שרק בהם אפשר להתחיל להשוות את ההכשרה למה שמקצוענים אחרים מקבלים. אה כן, גם ציוד של מוזיקאי, כלי נגינה לדוגמא, זה לא דבר זול. אז אחרי כל זה יש מין אווירה שלמוזיקאי לא צריך לשלם הרבה. קצת מגוחך, לא?
אז יש את העניין של סיפוק, וכאן אני חייב להודות - לנגן יכול להיות מספק מאוד. אחרי ככלות הכל, אם זה לא היה כיף, מן הסתם לא היו מוזיקאים בעולם, כי כפי שראינו - אם מחשבים את זה לפי מדד רגיל הרי שזו אחת העבודות הלא משתלמות ביותר בעולם. אז נכון, יש סיפוק, תרפיה, התפתחות אישית רגשית ושכלית, תחושת גאווה, אפשרות לגעת באנשים, אבל עדיין - לא מעצבן הזלזול? ועוד כשמתלווה אליו לעיתים מזומנות איזשהי השוואה למקצוע אמיתי, כמו נגיד ראיית חשבון, או עריכת דין.
אז דקה לפני שאני מפרט מה דעתי על מקצועות כגון אלה רק אומר שלהיות מוזיקאי מקצועי זה לא בדיוק נחת צרופה. בנאדם יכול להיות בקלות מוזיקאי שנדרש לפרנסתו לעבודה שהוא שונא, או לכל הפחות - לעבודה שהוא לא עושה ממניעי הנאה, סיפוק או הגשמה עצמית. אחרי ככלות הכל - מדובר במקצוע, וכשמישהו מכשיר את עצמו להיות מוזיקאי הוא מדמיין שהוא ינגן וייצור דברים שהוא אוהב. המציאות בד"כ מכריחה אותו לבצע פשרות שמרחיקות אותו מאוד מהחלום, ועלולות לעלות לו באיבוד האהבה שלו למוזיקה.
אז מה כ"כ טוב בלהיות משהו אחר? יותר טוב להיות עורך דין שמתפרנס מצרות של אחרים? או שוטר מנאייק? או תעשיין נשק? או פקיד ממשלתי בירוקרטי? הדוגמאות הן רבות, אבל אפשר להרחיב בקצרה ולהשליך מהן גם הלאה.
הבעיה היא שאנחנו עובדים במערכת שמחייבת אותנו לבלות חלק ניכר מזמננו במשהו שלא מביא תועלת ממשית. תועלת ממשית בעיניי זה ייצור. נגיד מוזיקה, או רהיט, או מסז'. המוני אנשים עובדים בעבודות שבעיניי אין להם ערך כזה. כל השרשרת של התעסקות למשל בכסף - אנשי מס, אנשי בנק, אנשי הנהלת חשבונות וכו' - רוכבת על גבם של אלו שכן מייצרים. וכמובן לכל העבודות האלו יש עוד עבודות נלוות, החל מפקידות, וכלה בייצור המשרדים על תכולתם. בהתחשב בעובדה שרוב האנשים עובדים ככורח ולא מבחירה, הרי שמדובר כאן בניהול כושל ביותר של החברה האנושית. השיטה הנוכחית חייבת ללכת.
בשיטה הנוכחית אנשים משקיעים את מיטב זמנם ומרצם למען לופ חסר תוחלת שהם אינם מאושרים ממנו. לומדים מקצועות משעממים שאין בהם תועלת, ומקדישים את חייהם לשעבוד למערכת הדורסנית הזו. היה יכול להיות הרבה יותר נחמד להתעסק בדברים שיש בהם ממש, ויש בהם הנאה. למרות שמהפכות הן דבר בלתי מושג, הרי זה מה שאני רוצה לחולל - מהפכה בתחומי חיים רבים. זאת משום שאני שומע את העוולה זועקת מכל עבר, ובעצמי מרגיש רדוף במערבולת. הכלכלה הנוכחית גורמת לכך שאנו נאלצים להיות מנייאקים.
זכויות יוצרים למשל הן עניין קטן מעצבן לדוגמה. מצד 1, אני אמור לשמוח שהן קיימות - הרי הן אמורות להגן עליי, ולספק לי פרנסה. בתכל'ס - גם אם הייתי מצליח, סביר להניח שכספי התמלוגים היו הולכים בעיקר לחברת התקליטים. זה כמובן אחרי המיסים ששולחים את התגמול שלי היישר למערכת ממשלתית שבה גם מה שלא נספג בבירוקרטיה הולך לצרכים שאני אישית לא בטוח שהייתי רוצה לשים עליהם כסף. פיתוח פצצות אטומיות למשל, ועוד נרחיב. אז מה לי ולזכויות יוצרים? כמובן – גם לחברות התקליטים מגיע להתפרנס, אבל זה קצת מצחיק שהן מציגות את התמלוגים כדרך לתגמל את האמן, שבמקרים רבים רואה גרושים. זה כמובן אחרי שלא קיבלו אותו לעבודה עד שלא יישר קו עם מיינסטרים, ומכר במובן מסוים את נשמתו. גם אז כמובן לא מובטח לו כלום, אבל לחברות תקליטים יש הרבה כוח, וזה מונע מהאמן הקטן והעצמאי לפרוץ. חייבים להזכיר שאנשים רוצים מסננים – הרי יש עושר בלתי נדלה של מוצרים – אנשים כן יוצרים, ולכן מקצוע שמסייע לכוון אותנו למוצר שיעניין אותנו אישית, וגם כזה שעוד אנשים אחרים יכירו, כך שנוכל לנהל איתם שיחה אודותיו, או כל חוויה קולקטיבית אחרת, הוא נחוץ. יחד עם זאת, נדמה שהמערכת נוטה לבעוט החוצה דברים ראויים, ולהיצמד לנוסחאות שיווק שחוקות. הקהל אוכל את זה. כן – אני יודע שאני נשמע קלישאתי, אבל הפעם אני מרשה לעצמי.
יש את הצד השני של זכויות היוצרים. זה שאומר שלאנשים מגיע ליהנות מהמידע. זה שאומר לחברות לא להיות חמדניות. חוקים נקבעים הרבה פעמים ע"י קבוצת אינטרסנטים חזקה, ולא על פי צדק ו/או טובת הכלל. אני אישית לא שילמתי זכויות יוצרים כשצילמתי תווים בתור ילד שלומד לנגן, או כשהעתקתי קסטות ע"מ להכיר את המוזיקה המופלאה של הביטלס. אני לא אומר שמעתיק התווים או משכפל הדיסקים ראויים להיות עניים, אבל כבר רבים וטובים הצביעו על כך שיש כאן עיוותים נוראיים. הרי אם גובים ממני 1000 שקל על תוכנה שאומרים שרק אחוז בודד קונה אותה, הרי שהחבר'ה בחברה היו יכולים לשמור על אותה רמת חיים לא ענייה גם אם היו מוכרים אותה ב10 ₪. אז או שאני עני פראייר או שאני עני גנב, או שאני עשיר שלא אכפת לו, אבל משחק אותה בכל זאת. הכסף שאני נאלץ לשלם לחברת התוכנה כדי להשתלב בסטנדרט שנקרא העולם המתקדם של ימינו הוא סוג של גניבה מצידם אם כך. וודאי – אפשר גם להוציא את הרווחים שלהן על מערכת משפט שמטפלת בתביעות הטרוריסטיות שלהן כדי למקסם עוד. מה אכפת לי בעצם לשלם למוכר דיסקים פיראטיים 80% פחות על אותו המוצר? בקיצור – במקום שהמוזיקה, או כל מוצר אחר לצורך העניין, יתקיים למטרה טובה, ויזכה להעשיר אותנו במובנים סוציאליסטיים, אנחנו מרגישים כאן במלחמה קפיטליסטית. אז נכון שהייתי רוצה ליהנות ממותרות, אבל גם לו הייתי זוכה לדובדבן שבקצפת, עדיין נראו לי חמור שאנחנו מקיימים מערכת דורסנית.
מה עם תרופות למשל? רק לעשירים מגיע? הרי להיות סולידריים אומר לא להתעשר על חשבון צרתם של אחרים. כ"כ הרבה אנשים בעולם, ונראה שלכ"כ הרבה מהם היינו יכולים לעזור לו היינו מתנהלים מתוך תחושת סולידריות. כאמור – מתרכזים בתפוקה של דברים מועילים, ומוותרים על מה שממילא לא מסב עונג לאדם הממוצע. היה יכול להיות לנו הרבה יותר זמן פנוי שהיינו ממלאים בתחביבים, ועדיין מספיק אנשים שייחקרו וייצרו את מה שאנו צריכים ורוצים כבני אנוש מודרניים. הרי מדברים כה רבות על כך שיש ביכולתנו לפתור את בעיות הרעב, האנרגיה, הזיהום ועוד. מדוע איננו עושים זאת? מכיוון שרובנו עסוקים מדיי בלשרוד, וכבר פירטתי קודם במה זה כרוך. על כן יש צורך דחוף לשנות דברים מהיסוד למען חברה טובה יותר, שבה ככל הנראה כל פרט גם יזכה להיות יותר מאושר, משוחרר, ומסופק.
כמובן שרוב הפרויקטים הגדולים אכן זקוקים לארגון, ולכן קשה לראות בבירור איך החופש הזה מתקיים. יש להניח שגם אם ננטרל את הגורם הכספי בכלל והקפיטליסטי בפרט, עדיין נחייב כחברה את הפרטים בחובות שונות ומשונות, אך סביר שאפשר להגיע למאזן שונה בתכלית בין מה שאדם ממוצע ייאלץ לתרום ולהקריב לבין הרווחה שתיווצר לו ולעולם.

מלחמה – אני לא מבין למה בני אדם הורגים זה את זה. פשוט ככה. כל הסיבות נראות לי פסולות. אם אין לנו חיים מה יש לנו? אני בעד עולם בלי מלחמות. לכן אני חושב שפצפיזם זו הדרך. ואיך להתמודד עם כל מי שקם להרגני? אולי ע"י פיתוח אמצעי הגנה. פצצות אטומיות? וודאי שלא. הן אולי טובות לפצפץ אסטרואידים מאיימים. את כל משאבי הביטחון צריך להשקיע בפיתוח של נשקים דפנסיביים בלבד, וכאלו שייגרמו נזק מינימלי לאויב. להקפיד ככל הניתן לשבור את מעגל הדמים, ולנסות להיות קשוב לצד השני. לא כובש מדכא, משפיל, מחסל תקוות, אלא ותרן ואוהב. לא להתעקש לחיות איפה שאחרים רוצים בכוח הזרוע, אלא לשאוף לשלום.
נכון, יש סתירות רבות בין רצונות של קבוצות, ולא קל לשכנע להתפשר ולוותר, אבל ההיגיון ההיסטורי – ואני לא מדבר על היסטוריה רחוקה, אלא רק על היסטוריה שרלוונטית לאנשים שחיים כיום, ההיגיון הדמוגרפי המספרי, צריכים לשמש כנר כשאנו מבקשים לכבד את הצדק.

דת – אני לא יודע אם אלוהים קיים או לא, אבל אני כן יודע שיש המון אלים בעולם, ואני לא רואה סיבה טובה להניח שאמונה מסוימת נכונה יותר מחברתה. אין בזה הרבה לוגיקה, ויותר מדיי רוע מגובה בדת, כמו גם הפרדה של אנשים זה מזה.

טאבויים – אז אחרי שטענתי בתוקף נגד מנהגיהם של בני האנוש להאמין במשהו, להרוג בשבילו, לשרת רעיונות שלא משרתים אותם ועוד, נשאלת השאלה למה דווקא הרבה מנהגים אחרים של בני אדם מוצאים אל מחוץ לחוק או למוסר. כלומר – אובייקטיבית אין בהם הרבה פעמים רע, וודאי שאפשר להחשיב אותם כטבעיים לא פחות משאר פעולות שאנשים נוקטים, ואנו יודעים גם שבמסגרות חברתיות שונות יש מוסכמות אחרות לגביהם.
גראס ונגזרותיו למשל – הוצא מהחוק בפוליטיקה של אינטרסנטים עוצמתיים, ועבר דמוניזציה. כ"כ עד כדי שאנשים רבים מסרבים לראות עד כמה נזקיו לחברה מועטים ביחס לסמים חוקיים אחרים, ומעלותיו זוכות מפיהם לפקפוק רציני.

כנגד כל טאבו כזו יש התמרדות. הומואיות נהפכה להיות מתריסה, מוחצנת ומחויבת בחירת הגדרה עצמית. סאדו מאזו חוקים משלו. אם כבר גלשנו למיניות: כל ביולוג או חוקר התנהגות מתחיל קובע שההבדלים בין תפיסת המינים את המתהווה הם מהותיים. ניצול מיני נחווה רק בכיוון 1. כל הגברים מנסים להשיג זיון, כל הבנות אומרות לא. כל הגברים יפתו, ישלמו, או ייקחו בכוח – הנשים יאהבו את כל אלו לפעמים, ולעיתים אחרות יצעקו גוועלד. אפליה מינית, ומחסומים לאושר. מין חופשי ובהסכמה זו לטעמי הדרך.

הייתי רוצה לשנות את העולם, אבל לא נהירה לי הדרך. בנוסף – הייתי רוצה ליהנות ממנו, ואני בספק ם אפשר לשלב בין השניים, אבל אנסה. אולי אקים מפלגה. לא בטוח במה אני טוב יותר ובמה אני כשיר יותר מאחרים, חוץ מהעובדה החשובה שאני רוצה לשנות דברים כפי שהתחלתי לשטוח. איזו אסטרטגיה, אילו טקטיקות לאמץ? איך להדוף את כוחות הנגד המרובים ולגייס אותם לצידי?
הספק העצמי לא רלוונטי – כך הדברים נראים לי, ואם דיברתי לליבכם אז יש כאן כבר קבוצה של אנשים שרוצה להוביל בכיוונים מסוימים מתוך רגשות חיוביים. נכון שנצטרך להתחיל מתוך עולם קיים ונתון, ולכן החדרת האידיאולוגיה ממילא לא תוכל להתרחש באבחה, אולם מטרותיי/מטרותינו מוצהרות ובתהליך ליבון, וברור לכל שאנו שואפים לעולם טוב יותר, ופועלים בדרך שנמצא שמשרתת דברים אלו.
לגבי הסיכוי – טקסט זה הוא סוג של ציון דרך כיריית פתיחה. נקווה שתהיה לו תהודה ושהוא יצבור מומנטום ויתגלגל הלאה