הפינה שלי

ולצפיה ב-beeg. 

תודו לי אח''כ.

יש שם כל כך הרבה אפשרויות שגם על פניו מה שבד"כ לא מעניין אותי, עשוי לחרמן אותי. 

אני בחורה פשוטה; בד"כ מתחרמנת מאצבעות וליקוקים אבל בזמן האחרון יש לי קטע חזק עם fucking machines.

איזה מגניב זה מכונה שמזיינת אותך ולא מתעייפת לעולם.

זה מה שאני עושה בימים אלה - צופה או מאוננת. 

יתר הדברים לא מעניינים אותי. 

רק היצרים שלי.

מזל שאין לנו מצלמות במשרד.

אחרת היה לי ממש קשה להכחיש את זה שפישקתי רגליים על השולחן ודחפתי לעצמי אצבעות באמצע יום עבודה.

השלב הבא זה להצטייד בויברטור לעבודה, הרי ממילא אין לי מוטיבציה לעבוד.

במיוחד. 

עסק משפחתי. 

כבר בתחילת עבודתי שם, "הבוסית" סיפרה לי דברים מזעזעים על מישהי שיצאה לחופשת לידה ועל כמה הם לא מרוצים ממנה.

מודה שכבר אז הייתה צריכה להידלק לי נורה אדומה.

עם זאת, המשכתי בעבודה כי בכל זאת עכשיו אני אמא לילדה מתוקה וכל צעד שאני עושה אני חושבת במקביל גם עליה ועל העתיד שלה. 

יום אחד הם שוחחו איתי ואמרו לי שהם לא מרוצים והייתה התחייבות מצידם שבחודש הקרוב תהיה השתדלות גם מצידם. 

כמובן שבאותו החודש לא הייתה כל השתדלות מצידם. גם לא ניסיון להשתדלות...

ואז ביום בהיר אחד קראו לי לשיחה ואמרו לי "אנחנו צריכים להיפרד" , "את רוצה שנעשה שימוע?" 

אז השבתי: "אני בהיריון". 

אז הם חזרו בהם ועכשיו אנחנו באופן מבאס "תקועים" כמה חודשים ביחד.

Loading ....

לראות את כל המשחקים. 

אני מגיעה עייפה וחסרת עניין למשרד...

עושה חשק ליצור חיים חדשים 

או שאני פותחת סניף של רמי לוי בשכונה?

כשהתינוקת שלי נולדה, כמו כל הורה, חתמתי חוזה עם הפחד. 

סבלתי מדיכאון אחרי לידה, בכי וחוסר יכולת הכלה של היעדר שעות שינה. 

עכשיו אני גם אמא וגם עובדת. זה נהיה יותר מאתגר. 

להגיע למשרד לחוץ אחרי לילה לבן-אין קשוח מזה.

הגוף שלי לא מקבל את זה, אז לפינוק קיבלתי סטרפטקוק ועכשיו עלה לי חום.

היום כמו טירון צעיר הלכתי למשרד של הבוס והתייעצתי איתו בנוגע למשהו.

הוא ענה לי בשאלות חזרה ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי. 

לפעמים אני מרגישה שאני קורסת. פיזית ונפשית. 

דווקא בימים כאלה אנשים מוצאים זמן לשאול אותי: "לא בא לך עוד אחד?".

תמותו. 

הרבה כל כך, לרבים (הגיבורים) אשר קיפחו את חייהם במלחמה הזאת. 

במקור של צ'רצ'יל רק בשינויים קלים שלי.

וכל בוקר שאפי טריגר אומר: "הותר לפרסום..." אני מאחרת לעבודה לשמוע את השמות ומתפללת שלא אשמע את השם שלו. 

היינו 6 שנים ביחד.

הייתי ממש חלק מהמשפחה. טיילנו אחרי הצבא ביחד. למדתי למבחנים בבית של ההורים שלו.

עד היום אני זוכרת שאמא שלו הייתה מכינה בכל שישי בצהריים פסטה בולונייז.

אחת הפסטות הטעימות שאכלתי...

היה לי קשר מיוחד עם ההורים שלו. תמיד צחקתי שהוא הצליח להתגבר עליי, אבל ההורים שלו לא.

עד היום אמא שלו עוקבת אחרי בפייסבוק, מגיבה ועושה לייקים. אנשים מדהימים. אני באמת אוהבת אותם. 

כשהתחילה המלחמה שלחתי להם הודעה. אני יודעת זה קצת מוזר עכשיו כשאני נשואה+1 להיזכר בהורים של האקס שלי משנות ה-20...

בכנות, בסה"כ רציתי לדעת שהם בסדר. 

ואז אמא שלו סיפרה לי שהוא חזר מלימודים בחו"ל לעזה.

אני ממש מקווה שהמלחמה הזאת תסתיים בקרוב. 

הלב שלי לא עומד בעוד הותר לפרסום.