הפינה שלי

שנצ

צחקתי בקול

אני לא מאוננת בבקרים בד"כ. אני שונאת בוקר... 

כנראה שבתקופה האחרונה אני יותר מעוררת מינית. 

אני צריכה את הזוית של הצעצועים בכוס שלי בדיוק מרבי.

אין לי סבלנות כשזה מגיע לאורגזמות שלי.

אני צריכה את זה בצורה מסוימת וגם אין לי כוח להסביר או לנווט. 

 הנה שיר שנכתב עליי.

לחיי אורגזמות. 

כאילו לא מספיק קשה לי ביום רשעון. 

😪

איזה מגניב זה היה אם היית יכול להחזיר סיטואציות אחורה, אבל הפעם כשאתה מכיר את האנשים ואת מה שהם עלולים לעשות לך ולהתנהג אחרת מבלי שהם יזכרו תכונות/מידע שלך.

היה חוסך לי שברון לב אחד על בחור שממש אהבתי, היריון לא  רצוי מבחור ששם לי משהו במשקה ובאסה רצינית על מישהי שהחשבתי אותה לחברה טובה.

תמיד קיימות מחשבות שליליות. אצלי לפחות. אני מנסה לנווט את המוח שלי לחשוב דברים חיוביים. למרות זאת, אפשר להגיד עליי שאני אופטימית (יחסית). 

אני זוקפת מזה הרבה לזכות היוגה. אני מרגישה שהיא שינתה לי את החיים ואת ההסתכלות שלי על דברים מסוימים. 

לא מיותר לציין שכשהייתי מגיעה לשיעורים הראשונים עם 0% גמישות ורואה אנשים בני 70 עושים עמידת ראש, זה היה מתסכל אותי. 

הדבר שהכי הלחיץ אותי (ואני בטוחה שמלחיץ גם אחרים אבל הם לא מעזים להגיד את זה בקול), זה שבתנוחה מסוימת יברח לי פוק.  

עכשיו דמיינו כיתת יוגה שלמה, 25 איש בערך מגיעה תלמידה חדשה ובורח לה. היא בטוח לא חוזרת לשיעור נוסף אחרי זה.... 

אז בשיעורים הראשונים בעיקר התפללתי. לאלוהים שירחם עליי, למורה שתרחם לאבא ולמי ולא. 

היום אני מכורה לזה. 

המוח אותו מוח, אבל הקוד שונה. 

היוגה שינתה אותו. 👩‍💻🧘‍♀️