|
|
|
ביטוח לאומי.
רשות המיסים.
חברות ביטוח.
בנקים.
*אתה משלם ותמשיך לשלם כל ימי חייך. אבל כשמגיע לך משהו, לך תחפש אותם בסיבוב....
אנחנו חיים במדינה בה דופקים אותנו, מעלים מחירים ללא רגולציה ואנחנו ממשיכים לחייך ולשלם.
בהמשך אעלה תמונת תחת עדכנית להעלות דברים אחרים, חוץ ממחירים, כמו מורל לדוגמה.
זה מגן על הסביבה.
וטוב לעצלנים.
🙂
אני לא גומרת מחדירה.
אני צריכה לשון על הדגדגן שלי, בזוית מסוימת עם האגן וגם זה לוקח זמן.
מאחר ואני עצלנית והואיל ויש לי מג'יק שעושה את העבודה יותר מהר ואני אישה פרקטית, אני מעדיפה לאונן איתו.
אני משתדלת (גם כאישה נשואה) לא לוותר על הדברים שחשובים לי.
אני צריכה את השליטה באורגזמות שלי בכמות (הנוזלים) ובאיכות (נפיחות הדגדגן עד אובדן תחושה).
אני גם נהנית לאונן כשאני יודעת שהוא בדרך הביתה ועתיד להיכנס בדלת. הריגוששששש בלהיתפס.
אין כמו לראות את אישתך פשוקה משחקת בנוזלים שלה.
יש בבניין כל מיני תשלומי ועד ושטויות נוספות על לוח המודעות ואני לתומי חשבתי להוסיף מודעה שבמקרה נזילה ניתן לפנות לדירה X, בקומה Z.
שכנים טובים זה נכס.
ולפעמים אני תוהה אם כולם במשרד שונאים אותו כמוני. או אולי יותר.
הוא מרשה לעצמו להוציא את התסכול בעבודה. עלינו.
וזה חרא. ועדיין אנשים ממשיכים לעבוד במקום הזה. עדיין אני ממשיכה לעבוד במקום הזה.
כל כמה ימים הוא בוחר שעיר לעזאזל ודואג לצרוח עליו כשדלת המשרד שלו פתוחה כדי שכולם ישמעו.
זה גורם לי להתכווץ בכיסא.
התחלופה גבוהה וכל שני וחמישי יש אצלנו פיטורים.
הפחד הזה בלילה ששכחתי משהו, שפיקששתי לא עוזב אותי.
יש לילות שאני לא מצליחה להירדם רצוף בגלל הלחץ.
אני יודעת שאני לא במקום הנכון, אבל מושכת בשביל הניסיון.
בבקרים האחרונים אני מגרדת את עצמי מהמיטה בדקה ה-90 בלי חשק.
קשה להישאר במקום בו לא טוב לך.
שכשמטעינים את הוויברטור יותר מדי, מאבדים תחושה בדגדגן.
לפני חמש דקות כדי שיתחילו לשאול אותי: "נו מתי את מתכוונת להיכנס להיריון??"
או שיגידו לי: "הגיע הזמן להתחיל" ויצביעו לי על הבטן.
או שכשאני אצלם תמונה עם מד חום ואכתוב: "חולה" יגיבו לי: "חשבתי שצילמת לנו סטיק אחר"
אנחנו חיים במדינה של חסרי טאקט חצופים.
זה רק שלי.
הבחירות, הגוף, הרצון.
רק שלי (ושלו) ועדיין יש אנשים שמרשים לעצמם.
שאף אחד לא זכה שאכנה אותו "דאדי" אף על פי שפתחתי פרופיל בכלוב, הורדתי שלוש שנים בגיל וגילחתי את השיערות בכוס למשעי.
אף אחד פה לא היה שווה את הטייטל.
לפעמים אני באמת לא מבינה נשים.
כאילו החוסר יכולת לפרגן והקנאה המיותרת הזו.
לא טוב לך בחיים שלך? תשני אותם. או לפחות תנסי.
יש לי חברות שכבר מזמן אמינותן הוטלה בספק, אך מכורח הנסיבות נותרו שם.
זו תקופה כזו, שהעבודה מעמיסה יותר משאוכל להכיל.
הזמן לחברים מוגבל ולמדתי לסנן הרבה רעשי רקע, או אנשים שרצונם לפרגן או להיות קרובים אלי מוטלים בספק.
יש הבדל בין להגיד משהו אחד, לבין אשכרה להתכוון אליו.
עם הזמן אתה לומד להכיר את האנשים "הקרובים אליך" ויודע מתי הם שמחים בשמחתך בצורה כנה, ואילו מתי שמחה זו מעיבה עליהן, עד כדי כך שהן מחייכות בפניך וכשאתה לשניה מסתובב, חורקות שיניים בעצבנות ורק מחכות לשלוף את הסכין אשר נשמרה והוסתרה בקפידה באמתחתן.
המס(ק/כ) נה הזו כואבת, אך יחד איתה (סוף סוף!) באה הבגרות. הבשלות להבין שטובתך היא טובתך בלבד והנה הגיע הרגע לשייף את הציפורניים ולחדד את השיניים.
אני נוטפת נחמדות כלפי חוץ. היום הוא אמר לי שאני בין האנשים הנחמדים שהוא מכיר, ושזה מזל שהתחתנו כי הוא לא נכנס לקטגוריית האנשים הנחמדים;
ואכן הרבה נוטים לטעות וליחס את הנחמדות שלי לחולשה.
בזכות הנחמדות שלי האינסטינקטים שלי עוזרים לי להכיר אותך יותר טוב, אלו (כמעט) לעולם אינם מטעים אותי.
הנחמדות שלי אינה חולשה, היא מאפשרת לי לזיין בחזרה ולגמור בפנים בלי קונדום וכל זאת עם חיוך.
עכשיו חייכו למצלמה כלבות, אני צריכה להיראות יפה בחתונה שלי.
#נכתב בשיכרות ללא הקפדה על סיימני פיסוק. מאוחר ואני בסטלה. לחיים.
העדפתי לשתות כוס יין ולראות משחק הדיונון מלאונן.
משהו מקולקל אצלי.
