לפעמים אני באמת לא מבינה נשים.
כאילו החוסר יכולת לפרגן והקנאה המיותרת הזו.
לא טוב לך בחיים שלך? תשני אותם. או לפחות תנסי.
יש לי חברות שכבר מזמן אמינותן הוטלה בספק, אך מכורח הנסיבות נותרו שם.
זו תקופה כזו, שהעבודה מעמיסה יותר משאוכל להכיל.
הזמן לחברים מוגבל ולמדתי לסנן הרבה רעשי רקע, או אנשים שרצונם לפרגן או להיות קרובים אלי מוטלים בספק.
יש הבדל בין להגיד משהו אחד, לבין אשכרה להתכוון אליו.
עם הזמן אתה לומד להכיר את האנשים "הקרובים אליך" ויודע מתי הם שמחים בשמחתך בצורה כנה, ואילו מתי שמחה זו מעיבה עליהן, עד כדי כך שהן מחייכות בפניך וכשאתה לשניה מסתובב, חורקות שיניים בעצבנות ורק מחכות לשלוף את הסכין אשר נשמרה והוסתרה בקפידה באמתחתן.
המס(ק/כ) נה הזו כואבת, אך יחד איתה (סוף סוף!) באה הבגרות. הבשלות להבין שטובתך היא טובתך בלבד והנה הגיע הרגע לשייף את הציפורניים ולחדד את השיניים.
אני נוטפת נחמדות כלפי חוץ. היום הוא אמר לי שאני בין האנשים הנחמדים שהוא מכיר, ושזה מזל שהתחתנו כי הוא לא נכנס לקטגוריית האנשים הנחמדים;
ואכן הרבה נוטים לטעות וליחס את הנחמדות שלי לחולשה.
בזכות הנחמדות שלי האינסטינקטים שלי עוזרים לי להכיר אותך יותר טוב, אלו (כמעט) לעולם אינם מטעים אותי.
הנחמדות שלי אינה חולשה, היא מאפשרת לי לזיין בחזרה ולגמור בפנים בלי קונדום וכל זאת עם חיוך.
עכשיו חייכו למצלמה כלבות, אני צריכה להיראות יפה בחתונה שלי.
#נכתב בשיכרות ללא הקפדה על סיימני פיסוק. מאוחר ואני בסטלה. לחיים.
