הפינה שלי

הם אומרים לי, אחרי שעושים לי פרצופים כי חזרתי מחופשת לידה (בגלל פנצ'ר) בהיריון והבוס לא דיבר איתי שבועיים מרוב הכעס. 

הם אומרים לי, אחרי שהם לא משלמים לי שכר שווה לגבר שמבצע את אותו התפקיד עם אותו הוותק. 

הם אומרים לי, אחרי שהם שואלים אותי בריאיון עבודה אם אני נשואה ואם אני רוצה ילדים. 

הם אומרים לי, אחרי שלי ולהן יש "תקרת זכוכית", מפלים אותי, השכר שלי לא שווה וכך הדרגים על אף הכישורים שלי. 

אז מה, אז הם אומרים. 

תביא חיבוק.

🥳

השפלה, סטירה וחדירה. 

בלי מילים.

זה הרבה לבקש? 

השנה החלטתי לקחת את הריצה באיזי.

רצתי 10 ק"מ.

חטפתי סטירות מהגשם, מעט מכות מאנשים, נרטבתי כולי אבל לא עצרתי. גם לא לרגע. 

אחת הסיבות שאני נרשמת למירוצים האלו היא כי כיף לי לראות אחווה הדדית, אהבה, אנשים מלווים אנשים אחרים בעלי מוגבלויות, אנשים רצים ודוחפים אחרים בכיסאות גלגלים, אנשים מלווים עיוורים שקשורים אליהם.

אין מחיר למראות האלה. 

אני לא צריכה את האירועים האלה בשביל הריצה. רוב הפעמים אני רצה לבד.

אני בוחרת להשתתף באירועים האלה כי המראות הללו מחממים לי את הלב. הנתינה הזו. 

מחקרים מגלים שכשאנשים נותנים זה גורם להפרשת אנדורפינים ומפחית קורטיזול. 

כשאנחנו נותנים לאחר (עד גבול מסוים), לא בכדי, אנחנו מרגישים טוב עם עצמנו.

המירוצים האלה ממלאים לי את הסוללה.

טוענים אותי באנרגיה אנושית.

לא אהבת בני זוג. אהבת חברים. אהבת נפש.

גם היא אהבה אותי. 

היום היא כבר לא אוהבת אותי וגם אני לא אוהבת אותה. קרו בינינו יותר מדי דברים שגרמו לי להבין שהיא לא חברת אמת. 

זה מוזר שאתה יכול לאהוב מישהו בכל מאודך ויום אחד הוא נפלט מהחיים שלך כמעט לגמרי. 

עד כדי כך שבמפגש בין חברים משותפים אתה אומר לו "שלום" והוא מגניב לך "היי" כאילו עושה לך טובה שהוא מגיב.. 

ואז בילדותיות גמורה מתעלם ממך כל הערב וכדי "להעניש" אותך הוא מתעלם מבן הזוג שלך. 

אני שמחה שאנחנו כבר לא חברות. אתמול עוד יותר חיזק לי את זה שהדברים מסתדרים לבד. 

אני לא כועסת עלייך. אני מרחמת עלייך.

את ילדותית. את כבר לא מה או מי שהיית בשבילי.

אני לא מתביישת להודות שאהבתי אותך. מאוד. אז כשהיית חברתי/אחותי. 

הרחק אי שם. לפני שנתיים בערך, אבל כמו מיליוני שנים.

שלמד איתי בתואר.

היינו חבורה מגניבה.

היו לנו בדיחות ושמות חיבה (שקשורים לתואר ורק אנחנו הבנו וזה הצחיק אותנו) 

אני והוא היינו קרובים ותמיד כשהיינו לבד היה מתח באוויר.

ל-99% מהמבחנים למדנו יחד. אפילו יום אחד הצעתי לו לישון אצלי כמה שעות בזמן שאני ממשיכה ללמוד לתוך הלילה.

עשינו לילה לבן לפני מועד ב' אשר נקבע לנו בבוקר.

היינו חולי הנפש האלה שיכולים לגשת למועד ב' כשקיבלנו 80-85 במועד א' כי זה פגע לנו באגו. 

הבנו האחד את השניה, הייתה לנו הפרעה דומה... פ-ר-פ-ק-צ-נ-י-ו-ז-ם. 

היינו מכלים קופסאות סיגריות וליטרים של קפה. אז עוד הייתי מעשנת... 

במהלך התואר דמיינתי אותנו מזדיינים, אבל חששתי שהחברות שלנו תהרס.

ובינינו, לא היה אף אחד אחר בתואר שלי שהבין אותי כמוהו. היה לי קראש לא ברור עליו. 

ביום האחרון של התואר ובגלל שאני בחורה מלאת חן ובעלת יכולת לדחות סיפוקים כמו ילדה בת 4 השתכרנו והגענו אליו לדירה. 

הסקס היה גרוע. מכירים את זה שאין לכם כימיה מינית עם הבן אדם? 

כאילו גם כשאני למעלה והוא זז התנועות שלנו על כך לא מסונכרנות שזה היה מביך. 

מהבושה ברחתי מהבית שלו בלי חזיה ועל המזל שלי באמצע ה-drive of shame 

6:00 עוצרת אותי משטרה כשהציצים שלי מקיפים את הפופיק. כן... ברחתי משם מהר.

אפילו בלי לשים חזיה. העפתי אותה בתיק איפשהו.

השוטר "החמוד" שואל אותי: "מאיפה את באה?" מתה על השאלות היעילות האלה ובכלל על משטרת ישראל. אבל זה כבר לפוסט אחר. 

אני משיבה עם חיוך מובך: "מחברה שלי" 🤦‍♀️

עבר כמה זמן היינו און אנד אוף אני והוא.

אחרי זה שתינו בירה ודיברנו על הלילה ההוא ואמרתי לו שלא נהניתי ושאני צריכה פיצוי. 

אחרי כמה זמן נפגשנו באקראי בבר ליד הבית שלנו. אני הגעתי עם חברה והוא עם חברים. 

ואז עשיתי לו טיזינג ואמרתי לו "נו מה עם הפיצוי שלי...?" 

הוא אמר לי: "דברי איתי כשאת הולכת". 

הלכתי בלי לדבר איתו. כי אני מחליטה מתי בא לי וכי כבר ירד לי ממנו. 

אבל א' אחלה... על אמת. אפילו רקדנו ביחד בחתונה שלי. 

איך אומרים "עדיף שתצטער על משהו שעשית ממשהו לא עשית".

לגבי א' עדיף להשאיר את זה אפלטוני. לפחות אף אחד מהצדדים לא נפגע (אני מקווה). 

ונזיין אותך פעם בשבוע ביום ארוך מ-19:00-8:00. 

הבוס המתחשב של השנה. 

אחרי שעקמתי פרצוף הוא אמר לי "עופי מפה ואם זה לא מתאים לך, את לא חייבת להישאר פה". 

הבוס האמפתי של השנה. 

יום למחרת חזרתי והתחנפתי כי הבנתי שעדיף לי פחות שעתיים נטו בשבוע (עם גרון עמוק. סליחה! יום ארוך). מאשר להישאר בשעות הקבועות שלי. 

זה נקרא להיות חכם ולא צודק. (בפועל דמיינתי את עצמי באה אליו למשרד ואומרת לו:" שומע בהמשך לשיחתנו מאתמול? לך תזדיייןןןןןןןן🖕🖕. נראה לי שאתה צריך את זה בדחיפות" ) 

לא מיותר לציין שהוא מוריד לנו כמה ק"מ בכל נסיעה לכל מקום בטענה שהוא משלם נסיעות על פי חוק. 

הבוס הלארג' של השנה. 

כולי תקווה שבבוא היום אוכל לגמול לו באיזו חופשה מתמשכת ולהיות ה" עובדת המצטיינת". 

אני לא מיליונרית ואין לי הרבה ניסיון כך שאין לי ברירה אלא להיות נחמדה אליו ולאנשים בעבודה (שהם דווקא אחלה. חלקם מרגישים כמוני).

הלכתי לבהות למוות בנקודה בקיר עד שאגרד את עצמי מהספה להתקלח.

אני גמורה מהיום הזה 😴

כך היה בתואר בתקופת מבחנים. 

וכך גם היום עם הבורסה. 

מה יהיה?? מה יהיה???? 

יש לי לב חלש. 

סעמק. 

ככה שולטים בכמות האפסים. 

כשמצוותים אותך עם הכי נאחסית במשרד.

זו שקבוע מקטרת,

99% מהזמן פרצוף תחת,

נכנסת לי לצלחת ולא מתביישת להגיד כשהיא רואה אותי חותכת סלט: "תזהרי שלא תדרדרי לאנורקסיה". 

ממש אני במימדים של אנורקסיה 🤦‍♀️🤦‍♀️🤦‍♀️

לפני חודש היא חזרה מחופשת לידה אז הייתה מחוברת אליי כמו אינפוזיה ואז מעדכנים אותי היום שהיא חולה מאומתת.

אחלה דרך להתחיל את הסופ"ש.

בלאט.

התמונה למטה גרמה לי לתהות לגבי שלי.

מה דעתכם?