הפינה שלי

לא אהבת בני זוג. אהבת חברים. אהבת נפש.

גם היא אהבה אותי. 

היום היא כבר לא אוהבת אותי וגם אני לא אוהבת אותה. קרו בינינו יותר מדי דברים שגרמו לי להבין שהיא לא חברת אמת. 

זה מוזר שאתה יכול לאהוב מישהו בכל מאודך ויום אחד הוא נפלט מהחיים שלך כמעט לגמרי. 

עד כדי כך שבמפגש בין חברים משותפים אתה אומר לו "שלום" והוא מגניב לך "היי" כאילו עושה לך טובה שהוא מגיב.. 

ואז בילדותיות גמורה מתעלם ממך כל הערב וכדי "להעניש" אותך הוא מתעלם מבן הזוג שלך. 

אני שמחה שאנחנו כבר לא חברות. אתמול עוד יותר חיזק לי את זה שהדברים מסתדרים לבד. 

אני לא כועסת עלייך. אני מרחמת עלייך.

את ילדותית. את כבר לא מה או מי שהיית בשבילי.

אני לא מתביישת להודות שאהבתי אותך. מאוד. אז כשהיית חברתי/אחותי. 

הרחק אי שם. לפני שנתיים בערך, אבל כמו מיליוני שנים.