הפינה שלי

השנה החלטתי לקחת את הריצה באיזי.

רצתי 10 ק"מ.

חטפתי סטירות מהגשם, מעט מכות מאנשים, נרטבתי כולי אבל לא עצרתי. גם לא לרגע. 

אחת הסיבות שאני נרשמת למירוצים האלו היא כי כיף לי לראות אחווה הדדית, אהבה, אנשים מלווים אנשים אחרים בעלי מוגבלויות, אנשים רצים ודוחפים אחרים בכיסאות גלגלים, אנשים מלווים עיוורים שקשורים אליהם.

אין מחיר למראות האלה. 

אני לא צריכה את האירועים האלה בשביל הריצה. רוב הפעמים אני רצה לבד.

אני בוחרת להשתתף באירועים האלה כי המראות הללו מחממים לי את הלב. הנתינה הזו. 

מחקרים מגלים שכשאנשים נותנים זה גורם להפרשת אנדורפינים ומפחית קורטיזול. 

כשאנחנו נותנים לאחר (עד גבול מסוים), לא בכדי, אנחנו מרגישים טוב עם עצמנו.

המירוצים האלה ממלאים לי את הסוללה.

טוענים אותי באנרגיה אנושית.