מלא פוסטים שמחים של חג שמח.
אפילו אני ניסיתי לרגע להישאר אופטימית עם המדיטציות ואז הגיע הערב חג , אחד המבאסים שהיו.
ליל הסגר. נמאס לשמוע אנשים ממלמלים: "יהיה בסדר ".
אתמול קיבלתי מחזור ומאז אני מסתובבת בבית כמו עכבר על אקסטזי בלי מחסום.
אוכלת כל מה שבא ליד ומסביב. כל העומד מאחורי ומצדדי, סביר שגם אותו אוכל.
תחושת המרמור צפה.
התחלתי לפתח שנאה יוקדת בסדר יורד לדנה וייס, גלית גוטמן ומשה נוסבאום.
חרמנות מתפרצת כלפי מתן חודרוב, שיבל כרמי מנסור ודני קושמרו. כל כך משעמם לי שהחלטתי לשחק משחק עם עצמי. כל פעם שאני מדליקה חדשות ויש את אחד הגברים שמחרמנים אותי אני הולכת לאונן. עם כפפות ומסכה. כי אני סאקרית של הנחיות.
בשלב מסוים התייאשתי כי כל פעם שהדלקתי את הטלוויזיה הופיעה דנה וייס (טפו היא בכל מקום האישה הזאת!!) אז כדי לשמור על חוקי הפורמט הקלטתי את שיבל ומאז אני מדליקה את הטלוויזיה ומאוננת עליו. הוא מצליח להרגיע אותי.
כולם מדברים על איך הם השתנו בעקבות הקורונה ואיך זה הפך אותם לאנשים טובים יותר והמסקנה שלי היא שסוף העולם הגיע ואני אמות מהתייבשות, לא מקורונה. כי אני מהמשפריצות.
