העץ אומר לאבן:
איך יכולה את להישאר שקטה דומה ודוממת
איך לא חסרה לך הרוח בצמרת וציוצי שיר בכל בוקר?
עונה לו האבן:
ללא הופכין אני יכולה להאזין להמתין ולהגשים את כל הרחש סביבי, את הרוח בצמרת אני מרגישה בעפרורי האדמה סביבי. רחשי הזוחל ורומש הם לי שירת הקיום הדומם שלי.
שוב אומר העץ לאבן:
עם כל תנודה שלי אני חווה עולם אחר, שונה ומרהיב בחידושו, הן תקופה קודמת הייתי שתיל רך ועתה עץ חסון אמיר ורם, היאך תוכלי להישאר כמו שאת עם אותו מבט על העולם סביבך?
עונה לו האבן:
קיימות בי פאות רבות והיבטים שונים, דומה החרשתי שעה שכל העולם סוער ורגוש סביבי, משנה את עצמו ומציג את עצמו שונה בשנית ובשלישית ובאין ספור, וכל פאה מצלעותיי טועמת את הקיום בלחוד כמו שאין חברתה יכולה.
הייתי אומרת שאני גדלה אך נשחקת, הופכת מגשם לאבק דק, שעה שאתה את שורשיך מעמיק חזק אל תוך האדמה אני הופכת לחול בעל אין ספור פאות וגוונים נטמעת אל תוך הבריאה מרובת הפנים.
הרכין העץ את ראשו
התבונן בעיון באבן כאילו אומד את נכונות דבריה
התיישר אט אט באנחת עתיקים
חייך ואמר:
האם תבוא סופה תעקרני ותשברני לאלפי שבביי תישא אותי חלקיק חלקיק לארבע כנפות הארץ, הן אז לא אוכל להישאר עץ, אתבטל ואהפוך לחסר משמעות, נסורת ברוח
האם אז אבין אותך?
אבן נשחקת בדממה
נכללת באדמה.
