השדים שבפנים. הם לא נולדו שם. הביצים מהן בקעו הוטלו במהלך שנים רבות של חיים, וסדקים. סדקים צרים, אך די בהם בכדי להטיל את הביצים האלו. והן בקעו. ואנחנו מטפחים את השדים האלו. כשאנחנו קטנים – בשתיקה שלנו. אנחנו עוטפים אותם שכבה אחר שכבה של חוויות עלומות, שלא נספר לאיש. ולאחר מכן – בכל סוג של בריחה או התמכרות.
מתישהוא, נאזור אומץ להילחם בהם. אנחנו נפסיד בנוק אאוט. חלק מאיתנו יישברו, וחלק ינסו להילחם שוב. חבולים, פצועים, דמעות שזולגות ודם שניגר. אבל נקום – וננסה שוב, וניפול, ונקום.
***
הא מהממת. היא כל כך יפה, שאנשים מסביב חושבים שאני איזה טייקון, או אייל הון. או שהיא עיוורת. וכל זה – לא משתווה לחוכמה שלה, וללב הרגיש הזה. ואז מתעורר האינסטינקט הזה שלי – לחשוף את הצלקות, השריטות, הפינות האפילות, ולהדוף. לאהוב כל כך – עד כדי לשחרר, למשהו, מישהו, אחר. אני לא יודע איך היא רואה, את שעיניי שלי כבר טחו מלראות. ולמה היא נשארת, ואיך היא מצליחה שלא לדרוך, על עשרות המוקשים שאני מפזר, בדרך אליי.
ביום שאבין, מה היא עושה איתי, אדע שניצחתי את השדים האלו.
***
לפעמים קשרים נוצרים במקרה. אולי לא לפעמים, אולי כמעט תמיד. דלת מסתובבת, אפקט פרפר ולפסקול החיים מצטרפים כאלו...כאלו שלא לקחת בחשבון. יש לי חברים, וחברות, ומכרים, ומכרות. ויש אחת, שאני אוהב – באופן שאינני יודע לפרוט למילים. כמו תרכובת כזו, שלא ניתן לפרק. היא ניצבת על סיפו של מאבק קשה, ושל סוף, והתחלה חדשה, ואני מחזיק לה אצבעות עד כדי נמק, ומאמין בה בכל ליבי.
***
קחו 100 נסיונות. מי היה יכול לנחש שזה יהיה אשיר, שאגיש?
https://www.youtube.com/watch?v=GLhto7ifBmQ