רק אחד ודי.

השדים שבפנים. הם לא נולדו שם. הביצים מהן בקעו הוטלו במהלך שנים רבות של חיים, וסדקים. סדקים צרים, אך די בהם בכדי להטיל את הביצים האלו. והן בקעו. ואנחנו מטפחים את השדים האלו. כשאנחנו קטנים – בשתיקה שלנו. אנחנו עוטפים אותם שכבה אחר שכבה של חוויות עלומות, שלא נספר לאיש. ולאחר מכן – בכל סוג של בריחה או התמכרות.

מתישהוא, נאזור אומץ להילחם בהם. אנחנו נפסיד בנוק אאוט. חלק מאיתנו יישברו, וחלק ינסו להילחם שוב. חבולים, פצועים, דמעות שזולגות ודם שניגר. אבל נקום – וננסה שוב, וניפול, ונקום.

***

הא מהממת. היא כל כך יפה, שאנשים מסביב חושבים שאני איזה טייקון, או אייל הון. או שהיא עיוורת. וכל זה – לא משתווה לחוכמה שלה, וללב הרגיש הזה. ואז מתעורר האינסטינקט הזה שלי – לחשוף את הצלקות, השריטות, הפינות האפילות, ולהדוף. לאהוב כל כך – עד כדי לשחרר, למשהו, מישהו, אחר. אני לא יודע איך היא רואה, את שעיניי שלי כבר טחו מלראות. ולמה היא נשארת, ואיך היא מצליחה שלא לדרוך, על עשרות המוקשים שאני מפזר, בדרך אליי.

ביום שאבין, מה היא עושה איתי, אדע שניצחתי את השדים האלו.

***

לפעמים קשרים נוצרים במקרה. אולי לא לפעמים, אולי כמעט תמיד. דלת מסתובבת, אפקט פרפר ולפסקול החיים מצטרפים כאלו...כאלו שלא לקחת בחשבון. יש לי חברים, וחברות, ומכרים, ומכרות. ויש אחת, שאני אוהב – באופן שאינני יודע לפרוט למילים. כמו תרכובת כזו, שלא ניתן לפרק. היא ניצבת על סיפו של מאבק קשה, ושל סוף, והתחלה חדשה, ואני מחזיק לה אצבעות עד כדי נמק, ומאמין בה בכל ליבי.

***

קחו 100 נסיונות. מי היה יכול לנחש שזה יהיה אשיר, שאגיש?

הדמיון של הילדים, תמיד מרתק. הוא מרתק, ואנו בכלל שכחנו, איך גם אנחנו היינו כאלו, לפני שידע הרס לנו את רובו. טוב. כמעט לכולנו.

ילד, כשיראה ציור או בכלל, דבר מה אמורפי, יוכל להגיד שזה דומה ל...וייתן כמה וכמה דוגמאות. ואנחנו? אחת. גג שתיים.  הידע בא על חשבון הדמיןן.

***

וגם התמימות. החיים מצלקים אותנו. אנחנו חווים. שומעים. קוראים. אנחנו צבועים; שומעים על "בגידות", נשבעים שלא "נבגוד" ועושים זאת. או רוצים, אבל מפחדים להיתפס. תולים את המניעה במוסריות, עלאק.

אפילו המילה - בגידה, היא צביעות. בוגדים צריך להרוג, לא? לתלות בכיכר העיר. 

***

מתי מבינים? מתי מבינים שאין שחור ולבן, וגם גוונים של אפור - לא באמת מסוגלים לצייר פיסות חיים? מתי מבינים שתאים זוגיים, לא חייבים להיות רק זוגיים, ותא משפחתי יכול להכיל נספחים, חלקם חסויים? מתי נעריך, בלי שיפוטיות מתחסדת, את אלו שיכולים להיות גם וגם? כי הם רוצים לחיות? ולהרגיש? וכי אישה אחת לא יכולה לתת ה כ ל, או שגבר אחד, מושלם ככל שיהיה, לא יוכל לתת, הכל?

מערכת יחסים היא לא  one stop shop. 

מי שחושב אחרת, צבוע. מי שכאן מצא זוגיות כזו - הוא בר מזל.

***

ומה עושים כשנמצאים על סיפו של מסע? מישהי שפורטת על כל נים בלב? בנפש? מישהי שהיא באמת... נקייה, מלאת תום, עד שלקח לי חודשיים לקלוט, שיש דבר כזה? ומי יקרה, כשאראה לה את המכתשים? לא את המקומות הפגועים. אותם היא כבר מכירה. אלא את התוצאות? 

והאם הפעם, יקרה מה שלא קרה? האם לוותר מראש, תחת ביסמא אבירית של - מגיע לה מישהו אחר,שהוא לא אני- או להאמין, עוד פעם אחת, שיש דבר כזה. נו, אתם יודעים.

***

הלוואי שהייתי רואה בי, את מה שהיא רואה. כך היה לי קל יותר להאמין.

"איך הייתי מגדיר את יצר ההרס העצמי שלי?" חזרתי על השאלה שהפסיכולוגית שלי שאלה לפני כך וכך שנים.

"כן, אז יש את הדוגמא האחת, הגדולה, אבל איך עוד?".

"ובכן," עניתי. כמעט בלי לחשוב. "אם יום אחד אהיה משותק או חלילה צמח, כל מה שיידרש זה להניח לידי דלי. כזה שאני מילאתי ואז תראי איך אני ישר בועט בו. ואמלא אותו שוב בסבלנות, ואבעט בו שוב".

והיא הנהנה, ואיבדתי אותה שוב כדבירה על מחשבות שיוצרות מציאות וקארמה.

"אילו הייתי רוצה קשקושים רוחניים, הייתי פונה לאיזה אשראם". זו תמיד הייתה התשובה שלי.

והיא, באמת, לא רוחנית מדי. או שלפחות מיננה אותי בהתאם. ועשיתי דרך ארוכה.

ועדיין – לא מאמין בדברים האלו.

***

פחדתי מאוד מהרגע בו אראה את האקסית. חודשים אני מדמיין בעיניי רוחי את הלמות הלב. המחנק בגרון, הפה שיתייבש. בכל זאת, כמה שנים משמעותיות, ואינטנסיביות, באופן שקשה אפילו לתאר.

וגם בימים כתיקונם, מסתבר שמישהו למעלה ממשיך להפיק את הסרט שבו אני מרגיש שאני חי לפעמים. מעין דוקו מצחיק – עצוב ולעיתים מותח. לפעמים אני תוהה, מדוע זה לא נגמר. בעבר הלא כל כך רחוק, אפילו רציתי שזה ייגמר. אבל כנראה שהמפיק ההוא מתעקש להשאיר אותי לעוד עונה. ועוד אחת.

***

אז יצאתי מהדיון. והמשכתי קצת עם הלקוח. וכשהצצתי בנייד, ראיתי את ההודעה שלה – היא קיבלה פרחים, ומכתב (בכתב יד). ושפע של מילים – המילים המדוייקות והרגישות שלה – שכה חסרו לי במשך הרבה זמן.

ועם חיוך ענק, הרמתי את עיניי. שלושה מטרים ממני – עומדת האקסית.

התחלתי לצחוק. את החיוך שלי ראו מבעד למסיכה, וגם העיניים – צחקו.

והעיניים שלה – הצטמצמו, בסוג של תדהמה, והמבט הזה שלה – שאני מכיר טוב כל כך, כשהיא מרגישה רע כל כך.

***

אז אני לא יודע אם יש קארמה, ואם זה קשור בכלל. וחמשת העשורים שלי בעולם הזה לימדו אותי, ששום דבר לא נשאר לנצח. אבל אם כך, צריך לדעת לזהות גם את פיסות ההנאה הקטנות האלו, ולהעריך אותן. זה קשה. זה מאוד קשה למי שבדיפולט שלו, שוחה בכאב כמו תנין בביצעה עכורה.

אבל אולי, אולי אוכל ללמוד?

ושיר.

"תבוא עכשיו" היא אמרה.

יום ראשון של ערב חג כלשהוא. החוקית ישנה. שני הילדים – גם. השעה 23:30 בלילה.

אני ער, ומתכתב איתה.

"הוא בבית חולים, ויישאר שם עוד כמה ימים, הילדים אצל ההורים שלי. בוא".

כן. הגיוני. לעזוב הכל, ולנסוע חצי שעה לעיר סמוכה.

היא כועסת. "לא צריך. אל תבוא".

וכאן...הו...כאן אני חווה אובדן. וכשאני חווה אובדן, אז משהו קורה. אני ממש טוב בלהגיע לקרקעית, של ביצה כלשהיא, רק בכדי לדחוף את עצמי למעלה, ולנשום שוב.

אני בג'ינס, וכפכפים. ומזמין מונית. ונוסע.

קר לי. גם במונית.

ואני מגיע. ויורד בתחנת דלק. ממתקשר.

היא לא עונה. מתקשר, ומתקשר, והיא עונה.

"אני כאן. אין לי מושג היכן את גרה. תאספי אותי".

ובכן, היא לא מאמינה. אני נשבע. מתאר את תחנת הדלק. את העץ בכניסה. נשבע. "אני כאן".

והיא מגיעה, ונוסעים אליה.

הבית הזה. תמונות על המקרר. היא מוזגת וויסקי. אנחנו שותים. היא מראה לי את הבית.

"לא באתי לקנות, אני אומר. ומציץ בנייד". הוא דומם. יופי. טוב שכך.

עולים לחדר השינה. אני מזהה אותו מהתמונות. גם את המקלחת. כל מה שראיתי, איתה, דרכה, פתאום מציאותי. ומוזר לי. ומפחיד. ולחוץ.

ונכנסים למיטה. אני בצד שלו. הכרית – נראית ככזו שישנו בה אך לפני יומיים. יש שקע כזה. ספר מונח בשידה שליד המיטה.

מתנשקים. אני נרגע קצת. וממשיכים. היא ממשיכה לצוואר, ולשקע הזה – שתמיד היה שלה. משם לחזה. לבטן, ומתחילה למצוץ.

אני זוכר נביחות של כלב בחוץ. ודלת של מכונית שנטרקת. אני קופץ. "זה לא הוא. תירגע כבר".

אני נרגע. והופך אותה על הגב. ומזדיינים. ואני נשכב על הגב. והיא מעליי. וממשיכה. וממשיכה. וגומרת. אני לא. "אני לא מסוגל" והיא? לא מוותרת. ועולה שוב. הגב שלה מופנה כלפיי עכשיו. הקעקוע שלה – מולי. ואני מוריד אותה. ומשכיב אותה על הבטן. ותופס את המותניים. ולא חושב על כלום. וממשיכים, וגומר בתוכה. ונשכב עליה.

השעה כבר 4 לפנות בוקר. מתלבש, והיא מסיעה אותי לתחנת מוניות. עוד 20 דקות, ואני בבית.

החוקית ישנה. אחד הילדים – לידה במיטה. הטלוויזיה נותרה פתוחה והתחיל כבר הסרט השני, אולי השלישי במספר.

אני מתפשט, לובש תחתונים, וגופיה. נכנס למיטה, ומצטנף בקצה. ממש בקצה. נרדמתי תוך שניות.

שעתיים לאחר מכן, הילדים קמו. נסענו לטייל, עם זוג חברים. והריח שלי, ושלה, עליי. ואני חושב לעצמי, עד כמה הדבר הזה סוריאליסטי.

ודווקא בפעם הזו, היא נכנסה להריון. והכדור לא עזר. רק הליך שעשית באופן פרטי, לבד, כי למי כבר יכולת לספר, ואסור שייראו אותנו ביחד. עברת הכל לבד. כשהוא יודע שיש לך בעיה בבטן, והוא לא יודע שבכית כל פעם שהניח לך כוס תה ליד המיטה. אני יודע שבכית.

תגידי, את חושבת על זה לפעמים? שהיה יכול להיות לנו בן או בת, שהיום היו חוגגים יום הולדת מס' 4?

כמה אהבנו אז. אילו דברים עשינו אז. איך לא ראינו אף אחד או אף אחת, ודהרנו על רכבת הרים מטורפת.

ורכבת ההרים הזו, נעצרה. נראה לי שזו הקארמה, שתקעה מקל בלתי נראה בגלגלינו. מגיע לנו, לא?

אז תגידי, לפעמים את חושבת עליה, או עליו? והאם בסיפור הזה, של הצפרדע והנהר, את מרגישה בנוח עם זה שאת העקרב?

"ילדת כפר". כך היא קראה לעצמה בצ'אט, אי שם בשנת...2002. התחלנו להתכתב. שנינו אחרי בילוי. אני שיכור, והיא – גם אחרי משככי תודעה, שלימים למדתי, הגיעו בדמות אבקה לבנה ארוזה בשקיות של גרם אחד.

הכפר היה כפר שמריהו. לא באמת כפר. לפחות לא במובן האסוציאטיבי שלי. ובכן, ילדת כפר – שקונה בגדים בעשרות אלפי ₪ בחודש, אבל מחוברת מאוד לצד הרוחני שלה. "אני יכולה להרגיש דברים, שיקרוו בעתיד, כך אמרה".

יצאנו המון. היא הייתה אשת חיי לילה מוכרת בזמנו. וסלקטורית במועדונים נחשבים. בעודי שותה, ושותה, ושותה, היא תמיד הגיחה, כשיצאה מהשירותים, עם האבקה הלבנה הזו. פחדתי לנסות. רק שנים לאחר מכן (שנים ספורות), הכרתי את האבקה הזו, בעצמי.

קראו לה נ'. נ' רצתה אותי. נ' רצתה להיות איתי. נ' הייתה שונה ממני. ההיפך המוחלט, למעשה. חוץ מחמלה לבעלי חיים.

נ' הייתה מוחצנת, פרובוקטיבית ולא הייתה מסגרת אחת, שלא ניתצה. במפגיע.

נ' לא אהבה חיפאים. גם לא רוסים. למרות שהיא מעולם לא הכירה מישהו מחיפה, עד שפגשה אותי. וגם לא מישהו "רוסי".

אני זוכר שיום אחד חזרנו מחיפה, אליה. הייתה לי מכונית עם גג נפתח. נ', הסיטה את הכיסא לאחור, הניחה את רגליה על הדשבורד, ומשכה את החצאית כלפי מעלה. "תיגע בי", היא ביקשה. נגעתי. והכנסתי, וכמעט עשיתי תאונה, במהלך הנסיעה. (מה שאי אפשר לומר על אותו נהג שנכנס ברכב מלפניו, באותו רמזור, בכניסה לתל אביב).

"בואי נעצור, נראה מה קרה", נבהלתי.

"פשוט תיסע, זה שהוא לא מביט בכביש, לא קשור אלינו", היא צחקה.

באחד הימים, הלכתי לנ'. חבר טוב שלי הצטרף. "אני אקרא לך בכף היד. אגיד לך מי תהיה אשתך", צחקה נ'.

חבר שלי גיחך, והושיט את כף ידו.

"הנה, אתם לא רואים? יש כאן ל', ו – י', ועוד ל', ו – כף סופית". אמרה נ'.

שנינו צחקנו. "כן, ברור" אניתי. "אני רואה כאן א' ו – ו' ו – ר' ו – ן סופית. אחי, אתה תתחתן עם אורן". צחקנו. שתינו עוד, ונ' הלכה לה להסניף בשקט.

אני הייתי מרובע כזה. וכמו שהבנתם – נ' הייתה, בדיוק ההיפך.

באחד הימים, מוצאי שבת, חזרנו מהצפון. אמא של נ' עזבה הכל, לפני שנים, ועברה לגור במושב כזה, של אנשים רוחניים. במהלך השבת לא ראיתי שם רוחניות. בעיקר ג'וינטים שכולם מעשנים, כל הזמן. אבל כנראה שזה עשה להם טוב, כי כולם היו שמחים.

כשחזרנו, נ' הציעה לי: "בוא, לאבא שלי יש כפר נופש ב.....(השמטתי בכוונה)". צחקתי. "נראה לך?". אני עו"ד. בדרך לפתוח משרד משלי. הכל אצלי מתוכנן, מסודר, ברור. "מה פתאום שאעזוב הכל ואסע לשם?".

נ' צחקה. "אתה תהיה איתי". והוסיפה: "תמיד נוכל חזור". ביטלתי אותה. "זה לא אני, נ'". אמרתי.

תוך כדי נסיעה, נ' נשיקה אותי. "חבל. אני נוסעת בשבוע הבא. לא יודעת מתי אחזור" היא אמרה. והוסיפה: "תפתח את הרדיו. השיר שיהיה – זה השיר שיזכיר לך אותי, ואותנו, וככה תמיד תזכור אותי. בכלל, כל פעם שתתרכז, אבל ממש טוב, תפתח את הרדיו, ויהיה שיר, שיתאים בול".

"אוי נ'" צחקתי לעצמי. ולחצתי על הכפתור.

ילדה סוכר. "ילדה סוכר, את נוסעת ואני נשאר...בלעדייך אין לי שום דבר" בקע קולו של מוקי מהרדיו. הסתכלתי עליה. היא רק משכה בכתפיים, והמשיכה להביט בנקודה לא נראית, או שלא קיימת, אי שם בדרך מהגליל התחתון לחיפה.

לא דיברנו כל הדרך. והיה לנו סקס מדהים בלילה. נ' בכתה. ואחרי שבוע, טסה לה. לשם.

***

עברו כמעט 20 שנה.

אני נוסע עם הילדים לחבר שלי. ההוא. יום שבת בבוקר, יום יפה. אנחנו מגיעים. הילדים שלי רצים לשחק עם הילדים שלו. אני נותן לו חיבוק, וגם לאשתו, לילך, שהכיר לפני 14 שנים. תמיד כשאני רואה אותה, אני נזכר בנ'.

תמיד כשאני שומע את מוקי, עם "ילדה סוכר", אני נזכר בנ'.

לפני כמה ימים, לקחתי את הילדים לבית הספר. נכנסו לרכב. התרכזתי קצת, והפעלתי את הרדיו. "boys don't cry". הקיור.

***

"מזל שהם יושבים מאחורה" חשבתי לעצמי. וניגבתי את הדמעות.

איזידור שירת איתי בצבא. הוא היה גלותי שכזה. לא נמוך, לא גבוה. רחב. שמן. מזיע תמיד, בדיוק כמו שניתן לצפות ממי שכנראה הגיע לארץ, ממדינה קרה. פניו היו זרועי – סוג של בועיות כאלו – שקופות – לבנות. איזידור לא היה חכם. כך לפחות התרשמתי. נדמה לי שהיה מכונאי של משהו. מאלו שעובדים יום שלם תחת הטנק.

ריחמתי על איזידור. ומדי פעם החלפנו "היי" כשחלפנו זה על פני זה, בדרך לשם או לכאן.

באותה שבת, שנשארנו בבסיס, התארגן לו משחק כדורסל. איזידור נבחר אחרון. מאלו שמשלימים את החמישייה של הקבוצה השנייה, לאחר שבראשונה יש כבר חמישה שחקנים, ובשנייה – ארבעה. איזידור היה העשירי.

התחלנו. אני שמרתי על איזידור. אף אחד אחר לא רצה לשמור עליו, וחרף האיטיות, הוא ידע להתקדם קרוב לסל, ודווקא קלע ממש לא רע. לכן – היה צריך לשמור עליו. התנדבתי לשמור עליו, ונגעלתי. אבל ריחמתי עליו. אז שמרתי. ואגלי הזעה שביצבצו בכל מקום... והיו כאלו שניגרו על פניו.

פעם בכמה זמן, אני נזכר באיזידור. כשמישהו מזיע או מדבר במבטא הרומני הכבד הזה או כאשר משמיעים את השיר ההוא, בביצועה של שולה חן. ובכלל, איזידור זה שם של חמור, לא?

ריחמתי עליו, כי חשבתי שהוא לא מודע. וכמה יהיה לו קשה בחיים, עם ארסנל התכונות והמראה שקיבל עת נולד.

***

התבוננתי בה ישנה. היא אפילו לא טרחה לנגב את הזרע שלי ממנה. על הפנים, ועל החזה. היא חושבת שהצליחה לגעת ושהסקס הזה, והמילים שלי – אשר רובן ריקות מתוכן – הן התחלה של משהו חדש. מיוחד. מרגש.

 ושוב, כמו אז, כששמרתי על איזידור, הרגשתי גועל. אבל הפעם זה היה הגועל שלי מעצמי. וכמו אז, כשריחמתי על איזידור ריחמתי גם עליה. על זה שנפלה, ממש כך, על מישהו שיש לו כל כך הרבה לתת, ועל זה שהיא מסתפקת בעשירית מזה, שמבחינתה הם המון.

***

ואיזידור בטח עובד עכשיו, כמכונאי או מחסנאי איפשהוא. וטוב לו. נשוי למישהי כמוהו, ושני ילדים, ומשכנתא שאוטוטו נגמרת. והיא? היא תמשיך הלאה, למישהו שייתן לה מה שמגיע לה. באמת מגיע לה.

ואני ארחם על איזידור, וארחם עליה עכשיו, ואולי בעצם, אני מרחם על עצמי.

אגוזים בכיסים. כל כך פסח. ועכשיו, אוטוטו רואים את עורפו של חג החנוכה. אבל האגוזים? אלו שההוא למעלה נותן למי שאין שיניים? או אותו דוד מבוגר שממלא את כיסיו בהם, ונותן לילדים לשלוף לו. מהכיס?

כתוב לי נשלט. אני כתבתי. וזה הזוי, איך דווקא באתר הזה, נגעלתי, ממש נגעלתי, מאופציה לסשן נטו וברחתי מהמגע. טוב, זה כי אני יודע, איזו תחושה תציף אותי מייד כשהכל ייגמר. אבל דווקא בעולם האמיתי, ליתר דיוק – זה שמחוץ לכלוב, "נפלתי" על נשלטות. כאילו – זה לא היה רע. באמת. וידע תיאורטי יש לי למכביר. קשרתי אותה יפה לעץ שם בחורשה, ואני חייב להודות, שהפסים האדומים שהותירו הענפים הדקים (עץ אורן) על התחת שלה, והירכיים, והגב, היו די מדליקים. והיה קר. ממש קר. אבל יכולתי להישבע שאדים יצאו מהכוס הבוער שלה. וגם הצליל, של הענף, כל פעם שפגש חלק אחר מהגוף שלה. והלחיים הסמוקות האלו. כאילו, זה עשה לי משהו. וגם כשהתרתי את הקשרים, והיא כרעה על ברכיה, על האדמה הרטובה, ומצצה, ומצצה, ומצצה. גם זה היה נפלא. ואני עומד לי שם, והיה לי קצת קר (בכל זאת, נותרתי לבוש) ומכנסיים מופשלות, ואני באמת מעריך את המאמץ שלה. אז גמרתי. גמרתי לה בפה. והיא בלעה. הכל. ותהיתי לעצמי – אין זכר. וואלה. עשרות מיליוני ילדים שלעולם לא ייוולדו – בתוך הגרון שלה.

ועדיין – למצוץ לה את אצבעות כף הרגל, יגרו אותי יותר מחצי שעה מציצה. אז דיברנו. ודיברנו. ונחשו מה? התחלפנו. ונחשו מה? גם היא אהבה, פתאום. וגם היא סיפרה, פתאום, שהייתה רוצה לעשות כך וכך וכך וכך. ועוד קצת כך. ואולי גם קח, וקבל, ותן ותרד.

ואלו היו 24 שעות, כמעט, וארבע גמירות שלי, ואיבדתי ספירה – לגביה. והיא מדהימה, ומקסימה והרטיטה כל איבר אצלי בגוף.

אבל הלב. חבל. חבל שאין לה את הקוד ללב. כי שם – היא לא נגעה.

מתי כבר תבוא הזפת השחורה הזו? החמה? שקוברת מתחתיה את הכל? ואיפה הקבלן הפנימי הזה, שיידע להגיע כשצריך אותו, להקים מחדש את החומות, הביצורים, אלו שיגנו על הלב שלך, אלו שאתה כבר יודע, שבו בזמן, הם גם הכלא שלך?
ועד אז - אתה קם בבוקר. קם, טכנית, כמובן, כי זה לא בדיוק שישנת בלילה. ומשם את ממשיך - גוף ריק. כמו קליפה. שפועל אינסטנקטיבית, ומגייס מעט אדרנלין כשצריך. מעט. כי זה מה שנותר. ואפילו לא בא לך תחליפים זולים. לא כי הם זולים. הם לא, בעצם. אבל הם תחליפים - רגעיים. להשביע את הרעב ולהקל על הכאב. כמו סם. כמו אותן 15 שניות של עונג מטורף, שלעולם לא יהיה כמו בפעם הראשונה, אבל למשך שעתיים - ייקל על הכאב. לא תרגיש.
ואתה נלחם. בעצמך. עם לב שותת דם. מרגיש חוסר אונים, וחייב לתפקד. המסיכה ההיא, שפשטת, סוף כל סוף, לפני שנים, כבר לא מתאימה למידותיך. רואים את העצב. שומעים בקול. החיוך, עצוב כל כך. ואתה עירום. לגמרי. וכל כך לא אכפת לך. רק להמשיך לתפקד. רק לא לחזור למכהי התודעה האלו, שפעם היו החברים הכי טובים שלך, למשך גרם אחד או שניים. או שלושה, ולמשך כמה שעות.

אתה הזה, הוא אני.