"איך הייתי מגדיר את יצר ההרס העצמי שלי?" חזרתי על השאלה שהפסיכולוגית שלי שאלה לפני כך וכך שנים.
"כן, אז יש את הדוגמא האחת, הגדולה, אבל איך עוד?".
"ובכן," עניתי. כמעט בלי לחשוב. "אם יום אחד אהיה משותק או חלילה צמח, כל מה שיידרש זה להניח לידי דלי. כזה שאני מילאתי ואז תראי איך אני ישר בועט בו. ואמלא אותו שוב בסבלנות, ואבעט בו שוב".
והיא הנהנה, ואיבדתי אותה שוב כדבירה על מחשבות שיוצרות מציאות וקארמה.
"אילו הייתי רוצה קשקושים רוחניים, הייתי פונה לאיזה אשראם". זו תמיד הייתה התשובה שלי.
והיא, באמת, לא רוחנית מדי. או שלפחות מיננה אותי בהתאם. ועשיתי דרך ארוכה.
ועדיין – לא מאמין בדברים האלו.
***
פחדתי מאוד מהרגע בו אראה את האקסית. חודשים אני מדמיין בעיניי רוחי את הלמות הלב. המחנק בגרון, הפה שיתייבש. בכל זאת, כמה שנים משמעותיות, ואינטנסיביות, באופן שקשה אפילו לתאר.
וגם בימים כתיקונם, מסתבר שמישהו למעלה ממשיך להפיק את הסרט שבו אני מרגיש שאני חי לפעמים. מעין דוקו מצחיק – עצוב ולעיתים מותח. לפעמים אני תוהה, מדוע זה לא נגמר. בעבר הלא כל כך רחוק, אפילו רציתי שזה ייגמר. אבל כנראה שהמפיק ההוא מתעקש להשאיר אותי לעוד עונה. ועוד אחת.
***
אז יצאתי מהדיון. והמשכתי קצת עם הלקוח. וכשהצצתי בנייד, ראיתי את ההודעה שלה – היא קיבלה פרחים, ומכתב (בכתב יד). ושפע של מילים – המילים המדוייקות והרגישות שלה – שכה חסרו לי במשך הרבה זמן.
ועם חיוך ענק, הרמתי את עיניי. שלושה מטרים ממני – עומדת האקסית.
התחלתי לצחוק. את החיוך שלי ראו מבעד למסיכה, וגם העיניים – צחקו.
והעיניים שלה – הצטמצמו, בסוג של תדהמה, והמבט הזה שלה – שאני מכיר טוב כל כך, כשהיא מרגישה רע כל כך.
***
אז אני לא יודע אם יש קארמה, ואם זה קשור בכלל. וחמשת העשורים שלי בעולם הזה לימדו אותי, ששום דבר לא נשאר לנצח. אבל אם כך, צריך לדעת לזהות גם את פיסות ההנאה הקטנות האלו, ולהעריך אותן. זה קשה. זה מאוד קשה למי שבדיפולט שלו, שוחה בכאב כמו תנין בביצעה עכורה.
אבל אולי, אולי אוכל ללמוד?
ושיר.
