"תבוא עכשיו" היא אמרה.
יום ראשון של ערב חג כלשהוא. החוקית ישנה. שני הילדים – גם. השעה 23:30 בלילה.
אני ער, ומתכתב איתה.
"הוא בבית חולים, ויישאר שם עוד כמה ימים, הילדים אצל ההורים שלי. בוא".
כן. הגיוני. לעזוב הכל, ולנסוע חצי שעה לעיר סמוכה.
היא כועסת. "לא צריך. אל תבוא".
וכאן...הו...כאן אני חווה אובדן. וכשאני חווה אובדן, אז משהו קורה. אני ממש טוב בלהגיע לקרקעית, של ביצה כלשהיא, רק בכדי לדחוף את עצמי למעלה, ולנשום שוב.
אני בג'ינס, וכפכפים. ומזמין מונית. ונוסע.
קר לי. גם במונית.
ואני מגיע. ויורד בתחנת דלק. ממתקשר.
היא לא עונה. מתקשר, ומתקשר, והיא עונה.
"אני כאן. אין לי מושג היכן את גרה. תאספי אותי".
ובכן, היא לא מאמינה. אני נשבע. מתאר את תחנת הדלק. את העץ בכניסה. נשבע. "אני כאן".
והיא מגיעה, ונוסעים אליה.
הבית הזה. תמונות על המקרר. היא מוזגת וויסקי. אנחנו שותים. היא מראה לי את הבית.
"לא באתי לקנות, אני אומר. ומציץ בנייד". הוא דומם. יופי. טוב שכך.
עולים לחדר השינה. אני מזהה אותו מהתמונות. גם את המקלחת. כל מה שראיתי, איתה, דרכה, פתאום מציאותי. ומוזר לי. ומפחיד. ולחוץ.
ונכנסים למיטה. אני בצד שלו. הכרית – נראית ככזו שישנו בה אך לפני יומיים. יש שקע כזה. ספר מונח בשידה שליד המיטה.
מתנשקים. אני נרגע קצת. וממשיכים. היא ממשיכה לצוואר, ולשקע הזה – שתמיד היה שלה. משם לחזה. לבטן, ומתחילה למצוץ.
אני זוכר נביחות של כלב בחוץ. ודלת של מכונית שנטרקת. אני קופץ. "זה לא הוא. תירגע כבר".
אני נרגע. והופך אותה על הגב. ומזדיינים. ואני נשכב על הגב. והיא מעליי. וממשיכה. וממשיכה. וגומרת. אני לא. "אני לא מסוגל" והיא? לא מוותרת. ועולה שוב. הגב שלה מופנה כלפיי עכשיו. הקעקוע שלה – מולי. ואני מוריד אותה. ומשכיב אותה על הבטן. ותופס את המותניים. ולא חושב על כלום. וממשיכים, וגומר בתוכה. ונשכב עליה.
השעה כבר 4 לפנות בוקר. מתלבש, והיא מסיעה אותי לתחנת מוניות. עוד 20 דקות, ואני בבית.
החוקית ישנה. אחד הילדים – לידה במיטה. הטלוויזיה נותרה פתוחה והתחיל כבר הסרט השני, אולי השלישי במספר.
אני מתפשט, לובש תחתונים, וגופיה. נכנס למיטה, ומצטנף בקצה. ממש בקצה. נרדמתי תוך שניות.
שעתיים לאחר מכן, הילדים קמו. נסענו לטייל, עם זוג חברים. והריח שלי, ושלה, עליי. ואני חושב לעצמי, עד כמה הדבר הזה סוריאליסטי.
ודווקא בפעם הזו, היא נכנסה להריון. והכדור לא עזר. רק הליך שעשית באופן פרטי, לבד, כי למי כבר יכולת לספר, ואסור שייראו אותנו ביחד. עברת הכל לבד. כשהוא יודע שיש לך בעיה בבטן, והוא לא יודע שבכית כל פעם שהניח לך כוס תה ליד המיטה. אני יודע שבכית.
תגידי, את חושבת על זה לפעמים? שהיה יכול להיות לנו בן או בת, שהיום היו חוגגים יום הולדת מס' 4?
כמה אהבנו אז. אילו דברים עשינו אז. איך לא ראינו אף אחד או אף אחת, ודהרנו על רכבת הרים מטורפת.
ורכבת ההרים הזו, נעצרה. נראה לי שזו הקארמה, שתקעה מקל בלתי נראה בגלגלינו. מגיע לנו, לא?
אז תגידי, לפעמים את חושבת עליה, או עליו? והאם בסיפור הזה, של הצפרדע והנהר, את מרגישה בנוח עם זה שאת העקרב?