"ילדת כפר". כך היא קראה לעצמה בצ'אט, אי שם בשנת...2002. התחלנו להתכתב. שנינו אחרי בילוי. אני שיכור, והיא – גם אחרי משככי תודעה, שלימים למדתי, הגיעו בדמות אבקה לבנה ארוזה בשקיות של גרם אחד.
הכפר היה כפר שמריהו. לא באמת כפר. לפחות לא במובן האסוציאטיבי שלי. ובכן, ילדת כפר – שקונה בגדים בעשרות אלפי ₪ בחודש, אבל מחוברת מאוד לצד הרוחני שלה. "אני יכולה להרגיש דברים, שיקרוו בעתיד, כך אמרה".
יצאנו המון. היא הייתה אשת חיי לילה מוכרת בזמנו. וסלקטורית במועדונים נחשבים. בעודי שותה, ושותה, ושותה, היא תמיד הגיחה, כשיצאה מהשירותים, עם האבקה הלבנה הזו. פחדתי לנסות. רק שנים לאחר מכן (שנים ספורות), הכרתי את האבקה הזו, בעצמי.
קראו לה נ'. נ' רצתה אותי. נ' רצתה להיות איתי. נ' הייתה שונה ממני. ההיפך המוחלט, למעשה. חוץ מחמלה לבעלי חיים.
נ' הייתה מוחצנת, פרובוקטיבית ולא הייתה מסגרת אחת, שלא ניתצה. במפגיע.
נ' לא אהבה חיפאים. גם לא רוסים. למרות שהיא מעולם לא הכירה מישהו מחיפה, עד שפגשה אותי. וגם לא מישהו "רוסי".
אני זוכר שיום אחד חזרנו מחיפה, אליה. הייתה לי מכונית עם גג נפתח. נ', הסיטה את הכיסא לאחור, הניחה את רגליה על הדשבורד, ומשכה את החצאית כלפי מעלה. "תיגע בי", היא ביקשה. נגעתי. והכנסתי, וכמעט עשיתי תאונה, במהלך הנסיעה. (מה שאי אפשר לומר על אותו נהג שנכנס ברכב מלפניו, באותו רמזור, בכניסה לתל אביב).
"בואי נעצור, נראה מה קרה", נבהלתי.
"פשוט תיסע, זה שהוא לא מביט בכביש, לא קשור אלינו", היא צחקה.
באחד הימים, הלכתי לנ'. חבר טוב שלי הצטרף. "אני אקרא לך בכף היד. אגיד לך מי תהיה אשתך", צחקה נ'.
חבר שלי גיחך, והושיט את כף ידו.
"הנה, אתם לא רואים? יש כאן ל', ו – י', ועוד ל', ו – כף סופית". אמרה נ'.
שנינו צחקנו. "כן, ברור" אניתי. "אני רואה כאן א' ו – ו' ו – ר' ו – ן סופית. אחי, אתה תתחתן עם אורן". צחקנו. שתינו עוד, ונ' הלכה לה להסניף בשקט.
אני הייתי מרובע כזה. וכמו שהבנתם – נ' הייתה, בדיוק ההיפך.
באחד הימים, מוצאי שבת, חזרנו מהצפון. אמא של נ' עזבה הכל, לפני שנים, ועברה לגור במושב כזה, של אנשים רוחניים. במהלך השבת לא ראיתי שם רוחניות. בעיקר ג'וינטים שכולם מעשנים, כל הזמן. אבל כנראה שזה עשה להם טוב, כי כולם היו שמחים.
כשחזרנו, נ' הציעה לי: "בוא, לאבא שלי יש כפר נופש ב.....(השמטתי בכוונה)". צחקתי. "נראה לך?". אני עו"ד. בדרך לפתוח משרד משלי. הכל אצלי מתוכנן, מסודר, ברור. "מה פתאום שאעזוב הכל ואסע לשם?".
נ' צחקה. "אתה תהיה איתי". והוסיפה: "תמיד נוכל חזור". ביטלתי אותה. "זה לא אני, נ'". אמרתי.
תוך כדי נסיעה, נ' נשיקה אותי. "חבל. אני נוסעת בשבוע הבא. לא יודעת מתי אחזור" היא אמרה. והוסיפה: "תפתח את הרדיו. השיר שיהיה – זה השיר שיזכיר לך אותי, ואותנו, וככה תמיד תזכור אותי. בכלל, כל פעם שתתרכז, אבל ממש טוב, תפתח את הרדיו, ויהיה שיר, שיתאים בול".
"אוי נ'" צחקתי לעצמי. ולחצתי על הכפתור.
ילדה סוכר. "ילדה סוכר, את נוסעת ואני נשאר...בלעדייך אין לי שום דבר" בקע קולו של מוקי מהרדיו. הסתכלתי עליה. היא רק משכה בכתפיים, והמשיכה להביט בנקודה לא נראית, או שלא קיימת, אי שם בדרך מהגליל התחתון לחיפה.
לא דיברנו כל הדרך. והיה לנו סקס מדהים בלילה. נ' בכתה. ואחרי שבוע, טסה לה. לשם.
***
עברו כמעט 20 שנה.
אני נוסע עם הילדים לחבר שלי. ההוא. יום שבת בבוקר, יום יפה. אנחנו מגיעים. הילדים שלי רצים לשחק עם הילדים שלו. אני נותן לו חיבוק, וגם לאשתו, לילך, שהכיר לפני 14 שנים. תמיד כשאני רואה אותה, אני נזכר בנ'.
תמיד כשאני שומע את מוקי, עם "ילדה סוכר", אני נזכר בנ'.
לפני כמה ימים, לקחתי את הילדים לבית הספר. נכנסו לרכב. התרכזתי קצת, והפעלתי את הרדיו. "boys don't cry". הקיור.
***
"מזל שהם יושבים מאחורה" חשבתי לעצמי. וניגבתי את הדמעות.
