אגוזים בכיסים. כל כך פסח. ועכשיו, אוטוטו רואים את עורפו של חג החנוכה. אבל האגוזים? אלו שההוא למעלה נותן למי שאין שיניים? או אותו דוד מבוגר שממלא את כיסיו בהם, ונותן לילדים לשלוף לו. מהכיס?
כתוב לי נשלט. אני כתבתי. וזה הזוי, איך דווקא באתר הזה, נגעלתי, ממש נגעלתי, מאופציה לסשן נטו וברחתי מהמגע. טוב, זה כי אני יודע, איזו תחושה תציף אותי מייד כשהכל ייגמר. אבל דווקא בעולם האמיתי, ליתר דיוק – זה שמחוץ לכלוב, "נפלתי" על נשלטות. כאילו – זה לא היה רע. באמת. וידע תיאורטי יש לי למכביר. קשרתי אותה יפה לעץ שם בחורשה, ואני חייב להודות, שהפסים האדומים שהותירו הענפים הדקים (עץ אורן) על התחת שלה, והירכיים, והגב, היו די מדליקים. והיה קר. ממש קר. אבל יכולתי להישבע שאדים יצאו מהכוס הבוער שלה. וגם הצליל, של הענף, כל פעם שפגש חלק אחר מהגוף שלה. והלחיים הסמוקות האלו. כאילו, זה עשה לי משהו. וגם כשהתרתי את הקשרים, והיא כרעה על ברכיה, על האדמה הרטובה, ומצצה, ומצצה, ומצצה. גם זה היה נפלא. ואני עומד לי שם, והיה לי קצת קר (בכל זאת, נותרתי לבוש) ומכנסיים מופשלות, ואני באמת מעריך את המאמץ שלה. אז גמרתי. גמרתי לה בפה. והיא בלעה. הכל. ותהיתי לעצמי – אין זכר. וואלה. עשרות מיליוני ילדים שלעולם לא ייוולדו – בתוך הגרון שלה.
ועדיין – למצוץ לה את אצבעות כף הרגל, יגרו אותי יותר מחצי שעה מציצה. אז דיברנו. ודיברנו. ונחשו מה? התחלפנו. ונחשו מה? גם היא אהבה, פתאום. וגם היא סיפרה, פתאום, שהייתה רוצה לעשות כך וכך וכך וכך. ועוד קצת כך. ואולי גם קח, וקבל, ותן ותרד.
ואלו היו 24 שעות, כמעט, וארבע גמירות שלי, ואיבדתי ספירה – לגביה. והיא מדהימה, ומקסימה והרטיטה כל איבר אצלי בגוף.
אבל הלב. חבל. חבל שאין לה את הקוד ללב. כי שם – היא לא נגעה.
