רק אחד ודי.

מתי כבר תבוא הזפת השחורה הזו? החמה? שקוברת מתחתיה את הכל? ואיפה הקבלן הפנימי הזה, שיידע להגיע כשצריך אותו, להקים מחדש את החומות, הביצורים, אלו שיגנו על הלב שלך, אלו שאתה כבר יודע, שבו בזמן, הם גם הכלא שלך?
ועד אז - אתה קם בבוקר. קם, טכנית, כמובן, כי זה לא בדיוק שישנת בלילה. ומשם את ממשיך - גוף ריק. כמו קליפה. שפועל אינסטנקטיבית, ומגייס מעט אדרנלין כשצריך. מעט. כי זה מה שנותר. ואפילו לא בא לך תחליפים זולים. לא כי הם זולים. הם לא, בעצם. אבל הם תחליפים - רגעיים. להשביע את הרעב ולהקל על הכאב. כמו סם. כמו אותן 15 שניות של עונג מטורף, שלעולם לא יהיה כמו בפעם הראשונה, אבל למשך שעתיים - ייקל על הכאב. לא תרגיש.
ואתה נלחם. בעצמך. עם לב שותת דם. מרגיש חוסר אונים, וחייב לתפקד. המסיכה ההיא, שפשטת, סוף כל סוף, לפני שנים, כבר לא מתאימה למידותיך. רואים את העצב. שומעים בקול. החיוך, עצוב כל כך. ואתה עירום. לגמרי. וכל כך לא אכפת לך. רק להמשיך לתפקד. רק לא לחזור למכהי התודעה האלו, שפעם היו החברים הכי טובים שלך, למשך גרם אחד או שניים. או שלושה, ולמשך כמה שעות.

אתה הזה, הוא אני.