כשהייתי בגן חובה, חני הגננת לימדה אותנו על איך אסתר הייתה המלכה הצדיקה ואחשוורוש היה מלך טיפש ואיך ושתי סירבה לבוא. אני זוכרת אותנו יושבים בחצי גורן ואותה יושבת מולנו ומספרת, בנימה סודית של מבוגרים, שוושתי הצמיחה זנב בין-לילה ופחדה שכולם יצחקו עליה. לצאת עם זנב מהחדר זה עניין מביש ומעליב, אף אחת לא הייתה רוצה לחתוך חור קטן באחוריי השמלה שלה כדי לתת לו אוויר לנשום. אבל איכשהו, נדמה שעניין הזנב מביך הרבה פחות מחוסר הרצון שלך לפגוש את הגבר איתו התחתנת. חני הגננת לימדה אותי שתמיד עדיף להצמיח זנב, קרן או עור ירוק של שרק, מאשר פשוט להגיד לא. אני תלמידה טובה ומיישמת, ואני מסוגלת לחשוב על הרבה מקרים בהם התביישתי להגיד בתוקף: לא. אתה לא תיגע בי עכשיו. אני לא מעוניינת.
אבל הנה הסוד שהיא אף פעם לא סיפרה לי: הרבה יותר נעים לסרב מאשר להסתובב עם תחתונים מלאים בזרע ותחושת גועל שמטפסת מהגרון.
