פטל ענבים

למדתי להיצמד אליו בלילות, במיטה הרכה שלו או במיטה הקשה שלי. שלו עטופה במצעים סתורים, מבלגנת אותי בתוכו למערבולת שלמה; שלי מסודרת ומתוחה, שני מזרנים לא שווים שנצמדו זה אל זה. במקרר שלי ירקות וקמח, פסטה משבוע שעבר וחלב סויה פג תוקף. הוא אוהב לאכול ביצים כשקמים, ואני שותה קפה. הוא נושך לי את הפטמות עד זוב דם ואני למדתי להסתפק בזה. 

חזרתי כי חורף וכי בקרוב יהיו נרקיסים.

בימי חמישי אני חוזרת הביתה. אני עוזבת את העיר הצפופה הזאת ומשאירה בה חלקים של עצמי. שעון הקיץ הזה מזכיר לי שיש עוד איפה לחיות ולמרות שמאוחר וקריר השמש עדיין איתי. ואלו תמונות-יום-חמישי שלי: מדרכה וצללים שמתארכים בשקיעה השורפת הזאת, ריח של רתמים ועצי תפוז בסוף השביל, אמבטיה סגולה ומיטה רכה. אוקאפי של הסופשים שונה מהעצמי של היום-יום, אני מחושבת פחות, עצובה פחות, לבושה פחות. שמחה יותר. אני מפנה מקום לשלוש-עשרה שעות שינה, ספרים פשוטים ומנוחה עצלה וארוכה. הלב שלי רחב ויש בו מקום לכל השדים והמלאכים ואף פעם לא אגמר. 

והנה עוד משהו אחד: זה לא משנה מה אמיתי ומה לא. מי אני מתחת להכל. אני כל השכבות האלו וזה כל מה שחשוב.

כשהייתי קטנה אימא הייתה לוקחת אותי לישון אצל סבתא. היינו פורשות מזרנים דקים עם שמיכות ענקיות על כל הרצפה בסלון, מציירות ציורים בטושים עבים וצבעוניים ואכלות ריבועי פיצה. כשהגיעה השעה לישון, בערך תשע וחצי בלילה, סבתא הייתה מכבה את כל האורות בבית מלבד האור במטבח והייתי טובעת בשמיכה שלי אל מול בנות הפאוורפאף. נורת הפלורוצנט הלבנה נימנמה אותי והייתי נרדמת לאט לאט עם הריח השמנוני והמאובק של בית ישן. לפעמים אני רוצה לחזור להיות בת שמונה ולדעת שמעבר לדלת המוארת יש מישהו שאוהב אותי מאוד ושוטף עכשיו את כל הכלים שלי, ואחר כך יבוא ויכסה אותי קצת יותר ויזכיר לי שבבוקר הוא יבוא להעיר אותי. בבוקר אכלנו סלט פירות עם תפוז ותפוח ובננה ותותים וידעתי שבפעם הבאה שאגיע הכל יהיה בדיוק אותו הדבר.

יש לי מעיל מחוייט בצבע כחול. סבתא שלי קנתה אותו בחנות של נשים זקנות לפני שלוש שנים, וכשנמאס לה ממנו היא העבירה אותו למכירה פומבית של כל הבנות במשפחה. אף אחת לא רצתה אותו. גם אני לא. לקחתי אותו ותליתי אותו יפה בארון שלי יחד עם השמלות שאני לא לובשת אף פעם ומעילים שזכו לגורל דומה. לפעמים אני מורידה אותו מהקולב שלו ולובשת אותו לעבודה. הוא גדול עלי במידה או שתיים ועוטף אותי כמו ילדה שגנבה את החולצה של אבא, רק בלי הקטע החמוד. השרוולים שלו ארוכים מדי ומגיעים עד לקצות האצבעות שלי והוא גורם לכתפיים שלי להיראות מרובעות ואיתנות. זה מעיל של אנשים מיושבים בדעתם ואני רחוקה שנות אור מהדימוי הזה. בבקרים כאלו, כשאני לובשת את המעיל הזה ונראית גדולה פי כמה מהגודל האמיתי שלי, יחד עם פפיון בשיער בצבע ורוד ולק סגול, אני תוהה לעצמי אם גם אתם רואים אותי ככה, ילדה שהתחפשה למבוגרת. אני עונה לטלפונים בקול נעים ושקול, משדכת את המסמכים שלי אחד לשני ושולחת מיילים מנומקים היטב. אבל במקביל, אני מהרהרת כמה כדורי פירה אפשר לדחוף לפה בפעם אחת, איך יכול להיות שאני שמחה יותר כשאני לובשת ורוד. והאם אי פעם דברים ייראו אחרת בשבילי. אני לא מוכנה להשתנות ויודעת שהכל כבר מעבר לפינה. שלום גשם אחרון, תהיה טוב אלי.

(פסח האחרון)

לבשתי חולצה שחורה וחצאית סגולה עם שכבות תפוחות והשיער שלי חייך אלי בבוקר. ישבתי שקטה ונעימה בכל זמן קריאת ההגדה וספרתי את הדקות עד שאוכל לברוח לרגע לשירותים. ישבתי שם על השטיחון המלוכלך עם הבגדים היפים שלי ומצלמה דולקת אל מול הפנים המחייכות שלך. היה לי נעים לדעת שגם אתה מתחמק מהארוחה המשפחתית ובא לראות אותי במקום סודי שהוא של שנינו. הקשר הזה לא נמשך הרבה זמן, אבל הוא הזכיר לי בדיוק מה אני רוצה:

דקות ארוכות שנאספות לימים ולשעות ששייכים רק לנו. לברוח מהשגרה כדי לחזור אליה אחר כך קצת יותר שלווה. בדמיון שלי לבשתי שמלה כתומה וסרט מסביב לשיער וחיכיתי בשקט בכניסה לחדר עד שתבוא לחבק אותי. או, במילים אחרות, אני לא רוצה אף אחד שמעדיף סטירה על פני חיבוק. (חיבוק אמיתי. עם ידיים מסביב שמועכות ואף שמריח את הבושם והבגדים ואת הריח שלך שמתחתיו, וידיעה שכלום לא מפחיד יותר)

כשהייתי בגן חובה, חני הגננת לימדה אותנו על איך אסתר הייתה המלכה הצדיקה ואחשוורוש היה מלך טיפש ואיך ושתי סירבה לבוא. אני זוכרת אותנו יושבים בחצי גורן ואותה יושבת מולנו ומספרת, בנימה סודית של מבוגרים, שוושתי הצמיחה זנב בין-לילה ופחדה שכולם יצחקו עליה. לצאת עם זנב מהחדר זה עניין מביש ומעליב, אף אחת לא הייתה רוצה לחתוך חור קטן באחוריי השמלה שלה כדי לתת לו אוויר לנשום. אבל איכשהו, נדמה שעניין הזנב מביך הרבה פחות מחוסר הרצון שלך לפגוש את הגבר איתו התחתנת. חני הגננת לימדה אותי שתמיד עדיף להצמיח זנב, קרן או עור ירוק של שרק, מאשר פשוט להגיד לא. אני תלמידה טובה ומיישמת, ואני מסוגלת לחשוב על הרבה מקרים בהם התביישתי להגיד בתוקף: לא. אתה לא תיגע בי עכשיו. אני לא מעוניינת. 

אבל הנה הסוד שהיא אף פעם לא סיפרה לי: הרבה יותר נעים לסרב מאשר להסתובב עם תחתונים מלאים בזרע ותחושת גועל שמטפסת מהגרון. 

היום קמתי בבוקר והיה אביב. לכל מי שעוד לא יצא החוצה, למרפסת, או נדנד את גופו מחוץ לחלון באופן מסוכן-אך-רומנטי, אני כאן כדי לספר. נעים וחם בחוץ וכמעט אפשר להריח שפורים מגיע. בעוד יומיים יחזרו הגשם והברד ואני אוכל להישאר מתחת לשמיכה ולצעוק, רק עוד קצת. אבל בינתיים. אם הייתי דמות בסרט מצוייר (או מצולם, או בפרסומת לפדים) הייתי לובשת שמלה צהובה עם פרחים לבנים, או לבנה עם פרחים צהובים, ומסתובבת יחד איתה על הספסל. הייתי אוכלת סלט ומיץ של רימונים ושקטה עד הלילה. באביב הזה אני אהיה טובה לעצמי.

בשעה הזאת אני נקייה ומקולחת ויש לי פיג'מה כחולה עם כלבים. טוב לי עם עצמי, אבל אולי זה גם בסדר לרצות שתשב לידי ותחכה עד שארדם. אני אוהבת שהלחי שלי מלוטפת בעדינות בידיים מחוספסות ואין צורך לחשוב על מה שמצפה לי מחר. אותו דבר כמו היום, רק קצת יותר טוב. אולי. אכלתי היום קוסקוס וזה הרגיש כמו בית. 

ואני אשכב באמבטיה במים עכורים מסבון ולכלוך ואתה תשב על שרפרף בצבע ירוק-זרחני-של-איקאה שיהיה נמוך מדי עבורך. נמוך מדי בשביל כל מי שעבר את גיל שש. החדר יהיה מלא באדים של תפוז וג'ינג'ר ואתה תאכיל אותי בחתיכות של שוקולד אגוזים ותסרק לי את השיער. אני רוצה נסיעות ארוכות עם דיסק של שירים ישנים ברקע והלב שלי ישמח כשאסתכל לשמאל ואתה תחייך אלי ותחזיק את היד קצת יותר חזק. יש לי שמלה ירוקה עם פרחים ואני יכולה להיות פיה של תותים וחתולים וחרציות בשיער. בדיוק מה שאני צריכה בלי לשכוח את עצמי.