פטל ענבים

יש לי מעיל מחוייט בצבע כחול. סבתא שלי קנתה אותו בחנות של נשים זקנות לפני שלוש שנים, וכשנמאס לה ממנו היא העבירה אותו למכירה פומבית של כל הבנות במשפחה. אף אחת לא רצתה אותו. גם אני לא. לקחתי אותו ותליתי אותו יפה בארון שלי יחד עם השמלות שאני לא לובשת אף פעם ומעילים שזכו לגורל דומה. לפעמים אני מורידה אותו מהקולב שלו ולובשת אותו לעבודה. הוא גדול עלי במידה או שתיים ועוטף אותי כמו ילדה שגנבה את החולצה של אבא, רק בלי הקטע החמוד. השרוולים שלו ארוכים מדי ומגיעים עד לקצות האצבעות שלי והוא גורם לכתפיים שלי להיראות מרובעות ואיתנות. זה מעיל של אנשים מיושבים בדעתם ואני רחוקה שנות אור מהדימוי הזה. בבקרים כאלו, כשאני לובשת את המעיל הזה ונראית גדולה פי כמה מהגודל האמיתי שלי, יחד עם פפיון בשיער בצבע ורוד ולק סגול, אני תוהה לעצמי אם גם אתם רואים אותי ככה, ילדה שהתחפשה למבוגרת. אני עונה לטלפונים בקול נעים ושקול, משדכת את המסמכים שלי אחד לשני ושולחת מיילים מנומקים היטב. אבל במקביל, אני מהרהרת כמה כדורי פירה אפשר לדחוף לפה בפעם אחת, איך יכול להיות שאני שמחה יותר כשאני לובשת ורוד. והאם אי פעם דברים ייראו אחרת בשבילי. אני לא מוכנה להשתנות ויודעת שהכל כבר מעבר לפינה. שלום גשם אחרון, תהיה טוב אלי.