לפני 4 שנים. 23 באוקטובר 2020 בשעה 8:31
כזה
וכזה
לרוב, אני מצרפת תמונה וכותבת, הפעם בחרתי שלא לתאר, כי בתכלס, התמונות אומרות הכל :)
...
فاكر لما تقولي هسيبك يعنى انا هجرى وراك...خود _!_
הוא מכיר אותי אבל הוא מזלזל ביכולות שלי, בערמומיות ובאינטליגנציה שלי, הוא חושב שאני טיפשה, ועד לא מזמן ניסיתי והשתדלתי להוכיח לו שאני לא, ניסיתי להראות לו מה אני שווה, עד כמה הוא לא מעריך וכמה שהוא טועה בזה.
אנחנו שונים, צורת חשיבה, התנהגות, גישה ואפילו דיבור, אבל בדבר אחד אנחנו די דומים, שנינו שתלטנים, שנינו מתקשים להוריד את האגו אחד מול השניה, אחד למען השניה, ועדיין אני זאת שלרוב מנחמת אחרי ריב, מתנצלת ומסדרת את העניינים.
הוא חושב שאני חלשה. כי בתכלס כל אחד רואה חולשה בעין אחרת, בשבילו אני חלשה כי אני רגישה, בשבילי הוא חלש כי הוא חסר רגישות.
הוא חושב שאני טיפשה, שאני לא מודעת למה שקורה במציאות, חושב שאני עיוורת, חושב שאני חירשת, ואני כרגע רק אילמת. הוא לא מודע למה שקורה לי בראש, לא מודע למחשבות, לתכנונים, הוא לא מודע שכשזה יגמר אני אדבר, וכשאני אדבר הוא ישתוק. הוא יתחרט. הוא יבין שהוא טעה.
אני סבלנית, תמיד ידעתי שאני סבלנית, אך לא תיארתי לעצמי שאני יכולה להגיע לרמת סבלנות כזאת.
אני היחידה שמייחלת לכאב ראש רק כדי שהמוח יהיה עסוק בכאב ולא במחשבות?
אני לרוב לא צבועה, כל רגש או תסכול יוצא ממני בטבעיות. מי שאני כועסת עליו מודע, מי שאני מחבבת אותו מודע, מי שאני לא סובלת אותו, מודע.
כזאת אני.
פתאום, אני צריכה לשחק אותה שמחה כשאני לא, לצחוק כשלא מתחשק לי והצחוק יוצא מתאמץ מידי מבחינתי, אך מבחינת הצד שני הוא רגיל, אמיתי, כי אני שחקנית.
אני יודעת לתמרן אנשים, אני יודעת להיות מניפולטיבית, ואני יודעת לגרום לאנשים להאמין לחיוך שלי אפילו כשהוא לא באמת שם.
כזאת אני.
אני מוצאת את עצמי משתדלת להתנהג כרגיל כשזה ברור לי שהמצב לא רגיל, וזה קשה, מאוד.
להשאיר את הרגש הזה של "שנאה וגועל" בצד, לשים מסכה עם חיוך על הפנים ולהתנהג רגיל, להתנהג כאישה למופת, להתנהג הפוך ממה שאני מרגישה.
וכשאני לבד, לתת לכל הרגשות לצאת.
אני לרוב לא מתחברת לניוש, אבל יש לי קטע כזה של לפרוץ גבולות (לא כל גבול כמובן). כאשר הנשלט שלי מציין דבר שהוא לא מוכן לעשות, זה מאתגר אותי יותר להוכיח לו שהוא לא יכול עליי. 👸🏻💁🏻♀️
אחת הפנטזיות שלי בעניין הזה, היא להלביש את הנשלט שלי בחוטיני ובגוזיה שלי, שלבשתי לפני כן כמובן,
שיעמוד מול המראה ויסתכל על עצמו, אעמוד לידו, אעביר את היד שלי על הגוף שלו וכנראה גם אפליק לו בטוסיק, אלחש לו כמה הוא יפה כשהוא נראה ככה, וכמה מחמיא לו חוטיני אדום, אבקש שישב על הרצפה מול המראה, וכמו שמניחים בובה על מדף הוא יפשק את הרגליים רחב ויתחיל לאונן בזמן שאני יושבת בצד, רגל על רגל, שותה נס קפה ומעשנת סיגריה, מתבוננת בו כאילו היה יצירת אומנות.
יצירת האומנות שלי.
אז חלמתי עליו, שוב. חלום די ונילי, למרות שלא ראיתי אותו אולי 10 שנים.
הוא לא השתנה, רק התבגר טיפה, באופי, אותו חוש הומור., אותו צ'ארם, אותו שיגעון, אותו אחד שהייתי דלוקה עליו רצח (אולי טיפה מאוהבת) ולא מצליחה לשכוח איך הוא תקע לי סכין בגב, איך הוא גרם לי לאהוב אותו ופשוט הלך, עזב, בלי הסבר.
ובחלום, כל חלום, הוא מתנצל וחוזר על 4 כמו כלב לבקש סליחה, הוא אולי לא יודע שמזמן סלחתי לו אבל לא שכחתי, איך אפשר לשכוח כזה דבר, איך אפשר לשכוח אותו.
ואחרי שאני מתעוררת, מביטה בקיר ומפנטזת איך אני משפילה אותו, השפלה פיזית ומנטאלית, איך הוא מתחנן שאסלח לו, מתחנן שאחזור לאהוב אותו כמו פעם, מתחנן שארצה אותו ומוכן לזה אפילו שזה כואב.
הוא לא יודע שתמיד תהיה לו פינה חמה אצלי בלב, אפילו שפגע, הוא מיוחד והוא אהבת הנעורים, האהבה הראשונה והמיוחדת שאי אפשר לשכוח אותה אף פעם, הוא לא יודע שגם אם נהיה בני 70, אני מדמיינת את עצמי מחזיקה בשוט ומצליפה בו עד שהתותבות נופלות לו מהפה. 🤷🏻♀️
אני ערביה.. מותר לי 😁
סתםםםםםםםם
אחד באפריל 😜😜
לפעמים אני אומרת לעצמי "דיי פאטמה, די כבר לאכול"
אבל אני לא מקשיבה כי לא קוראים לי פאטמה.
🤷🏻♀️
אני בדרך כלל לא הולכת אחרי הזרם
כולם כתבו על יום שישי ה -13, אני כותבת עליו יום אחרי ומסכמת:
1. התעוררתי וגיליתי שצמחה לי שערה לבנה בראש. לעזאזל, אני מתבגרת :(
2. נתקעתי בלי חלב לנס קפה
3. נשברה לי ציפורן
4. נגמרו המים החמים כשאני באמצע מקלחת
5. קיבלתי מכה בזרת מהשולחן
סך הכל יום רגיל שכזה.. בערך
אבל היי.. אני עדיין חיה 😃