החיים על סף תהום

בהתחלה חשבתי שאכתוב פוסט פריקה עם קצת ייאוש שלאחר קצת יותר משנתיים של קשר סגור החלטנו לפתוח את הקשר, חזרתי לפתח יותר את הצד התקשורתי שבי ולקדם דייטים היו כמה מחזרים שהביעו עניין רב הטלפונים החולפו והתחילה תקשורות נעימה, הבהרתי מראש מה אני מחפשת, הייתה הענות ורצון הדדי להתקדם ואז רגע לפני הדייט משהו קורה ומתמסמס מצידם.

הסיטואציה הזאת קרתה פעמיים בזמן האחרון והרגשתי איך יוצא לי האוויר מהבלון, כל המקומות של חוסר הביטחון התחילו לבעבע ואולי מחשבות שאם זה קרה עם יותר מבנאדם אחד אז ייתכן והבעיה היא בי.

קצת מתסכל המצב הזה.

אבל היום סוף סוף הייתה לי חוויה חיובית וזה נעים.

שחזרתי הרגשתי כמה כיף לדעת שיש לי את הפרטנר לחיים הכי מושלם שיש שאוהב, דואג ונותן את התחושת הביטחון הכל כך חשובה.

עבר על כוחותינו אתמול 

עם המון טעם של עוד... 😈

מי שמכיר אותי יודע שכמעט אף פעם לא היו לי ציפורניים מטופחות, מאז ומעולם כססתי ציפורניים, ייתכן וכ 35 שנים אני באמת לא זוכרת מתי ההרגל הנוראי הזה התחיל.

תמיד היד בפה, בכל סיטואציה מלחיצה/ לא נוחה/ מורכבת הכסיסה מתגברת.

בעוד כמה ימים אני סוגרת חודשיים של גמילה.

בזמן הזה למדתי לאהוב את כפות הידיים שלי.

לראות אותן מטופחות.

לראות אותי נוגעת בדברים ולאהוב בעיניים את מה שאני רואה.

כמובן שגם חוויות הגירוד השתפרה.

הגמילה הזו לא קרתה לבד, דבר ראשון טיפול מקצועי שעוזר לעשות המון סדר בנפש, מערך תמיכה שלם הכולל כדורי לחץ, מסטיקים, שקיות פצפצים וטיפוח קבוע של הציפורניים ומעל לכל העזרים הפיזים בראש מערך התמיכה נמצא דן שמעודד והכי תומך בעולם.

ההחלטה להפסיק ולא לנסות להפסיק היא מחויבות גדולה שאני עומדת בה בגבורה.

אני מאמינה שיש רגע מסויים בו אי אפשר להמשיך יותר להיות מכור להרגל והגעתי אליו.

הפעם התקיימה הפגישה רק עם שתינו ללא נוכחותו של דן ואני משחזרת לפי הזיכרון שלי בלבד.

רוב הטיפול דיברנו על הבנה שאני צריכה להפנים בתוכי בעקבות התגובות של דן כלפי דברים שאני עושה שפוגעים בו והוא מגניב בצורה מאד אימפולסיבית מהבטן ולא בהכרח לוקח בחשבון איך אני מרגישה אחרי המילים שהוא אומר לי.

דיברנו על הניתוקים שלי שהוא מאד חמקמקים ובכל פעם אני צריכה להחזיר לעצמי את הפוקוס.

בעקבות הטיפול עלו הרבה דברים במהלך הסופ״ש, שהסברתי לדן שאני הרבה פעמים נפגעת ממנו ולא מדווחת על כך לו ולא לעצמי ואלו דברים שגורמים לי לניתוקים התרחקות.

ברור שלא יהיה כיף איתי כל עוד אני עוד הפעם מתנהגת בצורה ילדותית חסרת אחריות, אי אחזקה של מרחב זוגי ובטח לא של מרחב מיני, שואבת את כל האנרגיה, הרצון וגם ממה שלא נשאר עוד.

עוד הפעם נטשיה כואבת שלי וסתם כי אני עם עצמי החלטתי ולא טרחתי לדווח לאף אחד והנחתי שהוא יבין לבד ויזרום.

במקום לקחת אחריות ולדווח לעצמי ולמי שרלוונטי מה אני רוצה, לעמוד מאחורי הרצונות, מחשבות ובעיקר הפעולות.

אני מעייפת את האנשים סביבי שאוהבים אותי וגם את עצמי

היום בטיפול המיני זוגי כאשר המטפלת מתארת סיטואציה בה מבטיחים לילד משהו אבל זה לא קורה ולוקחים את האחראיות על המקרה ומנהלים את המצב.

הדמעות עולות ואני נזכרת בפעמים שחיכית ליד החלון בסלון בבית של ההורים שלי, כי הבטיחו לי שהיום אחרי הבית ספר יהיה משהו כיפי לעשות ואני מחכה ומחכה וכבר השעה 19 בערב מגיעה ואני כבר מבינה שכנראה המשהו הכיפי לא יקרה היום ואולי גם לא בכלל.

בשלב מסויים הפסקתי לחכות ליד החלון למשהו הכיפי שיהיה לי ברור שלא יקרה ולא רציתי שישבר לי שוב פעם הלב מהאכזבות האלו.

למה המודעות אצלי לאחר היא לוקה בחסר בצורה דפוקה כזו שאני רואה אף אחד אלא רק את עצמי, הכאב שלי, התחושות שלי ולא בוחרת לראות תמונה יותר רחבה של המצב.

למה לא עוברת לי בראש במחשבה של איך מישהו אחר מרגיש בגלל דברים שעשיתי.

שום דבר לא בא לי באופן טביעי והרבה פעמים אחרי שכבר פגעתי.

אתמול עשינו לנו מסיבה קטנה שאני יזמתי ואירגנתי אך לפעמים דברים מסתדרים פחות טוב ממה שרציתי, קיוויתי ובטח ממה שציפית.

כאשר התחושות הכואבות של ההחמצה, מאכזבות צפות כל מה שבא לי זה להיכנס למחילת הארנב שלי והמוח כל כך מורגל לפעול כך בצורה מאד מסויימת וכל שינוי שאני עושה מצריך התייחסות מסויימת והחלטה ברורה של שינוי בכיון.

אני מרגישה את העוצמות שאני צריכה להפעיל כדי להתמיד בשינוי שאני עושה וכמה שהמוח לא רוצה לחשוב אחרת ומצריך חיווט מחדש כדי שלא לפעול על אוטומט.

אני מאמינה שתהיה בי היכולת להתמודד עם דרופ בצורה יותר קלה שלא כל הגוף מתערר.

כאשר אני חושבת על ההשגים בחיי אחד הבולטים הוא התחושה להיות נינחה בביתי. אחרי הטיפול האחרון אני מבינה כמה התחושה הזאת היא לא מובנת מאליה וכמה קשה צריך לעבוד כדי להגיע לשם.

מה שכן משם אפשר להתפתח ולהתקדם למקומות אחרים.

אני מדמיינת את עצמי יושבת בנינוחות כזו וזוממת תוכניות עם המאהב החדש בזמן שלולי אהובי מסדר את הבית לקראת ערב/ יום גדוש בסשן/ סקס מיוחד ומדהים...

המטפלת: ״אני קצת תוהה לגבי המין עם דן וגם בעבודה את נדרשת כל הזמן להחזיק, וזה משהו שאני תוהה לגביו כי את למעשה לא יכולה להניח״

אני: ״דווקא במהלך השבוע זה היה חלק, קבענו דייט באמצע השבוע ושמתי פרקי זמן קצובים וכך גם בסשן״

המטפלת: ״מי קבע את הדייט?״

אני: ״לדעתי אני, אחרי שראיתי מה הלוז שלו ואמרתי שנקבע אבל אם יש משהו של עבודה שנכנס אז נבטל את הדייט אבל נקבע מועד אחר כדי שזה לא יישאר באוויר.

בנוסף הרגשתי שאני פועלת ממקום יותר נינוח ולא מתוך חרדה שאם לא היה סקס כמה ימים אנחנו חוזרים אחורה, הפעם דברים התנהלו בנעימים.

מאד אהבתי שהלו״ז שלי היה מסודר, שאני יכולה לקבוע ביתר הימים דברים אחרים ולא שואלת את עצמי האם להיות זמינה כי אולי הוא זמין. אני כל הזמן דרוכה ובציפייה למשהו שלא ברור לאף אחד שאמור לקרואת. אני מאד אוהבת את הסדר של הדברים.

המטפלת: ״מה קרה הפעם שזה היה אחרת?״

אני: ״אני חושבת שיותר הושרש בי העניין של הרצף, שהוא נחוץ גם לי״

המטפלת: ״את צריכה את הרצף עם דן?״

אני: ״או מה?״

המטפלת: ״בפלירטוטים עם גברים אחרים?״

אני: ״גם וגם״

המטפלת; ״וזה משאיר לך זמן גם לדן?״

אני: ״כן אבל הפלירטוטים זה על צורך אחר, זה כמו זרדים שמוסיפים לתיחזוק המדורה ובול העץ הוא הסקס בעצם״

המטפלת: ״ומה את מחזיקה בראש? את הסקס עם דן או החשק המיני?״

אני: ״את החשק המיני״

המטפלת: ״אם מה שדן רוצה זה שתחזיקי אותו במיינד, זה לא חייב בפעולה מינית אבל נגיד נעלת אותו ותוך כדי עושה טיזינג, היום ככה ומחר ככה וככה, זה כל הזמן עניין של תחזוקה. מחזיקה את זה בראש, מזכירה לו, הוא דרוך מצפה לזה, זה נקרא אחזקה לצורך הסקס עם דן או להרגיש מינית כל הזמן, שאת צריכה שכל הזמן המדורה תידלק בתוכך״

אני: ״לדעתי זה אני שצריכה שהדבר הזה ידלק בתוכי״

המטפלת: ״ואיך את נותנת מענה לצורך של דן, כי אם המדורה שלך דולקת ולא המדורה של המין שלכם אז איך הוא יהפוך להיות שותף?״

אני: ״זה גם וגם ולא או או״

המטפלת: ״ומה עוזר לך לתכנן את המין הזוגי עם דן״

אני: ״אני עוד לא לגמרי יודעת כי אנחנו בונים כרגע את היסודות למען המיניות היציבה שלנו, אבל התכנון של הזמן מאד עזר לי וביום ראשון הייתי פנויה לענייני״

המטפלת: ״זה כמו שיש לנו ילד ואנחנו עובדים, למשל אני, שמתכננת את הזמן ובימים א׳ ו- ג׳ אחה״צ אני עם הילדים ובימים אחרים אני עסוקה בקליניקה עד הערב ואני לא עסוקה איתם, הימים האלה מובנים ברגע שזה תחום לנו זה משחרר לנו את הראש לעניינים אחרים. בגלל זה אמרתי שאם קובעים שישי/שבת ושלישי נגיד.

אני: ״אני זוכרת שבפעם האחרונה שהגיע מחזר שלי, לפני איזה שנתיים זה היה לקראת הזמן הזוגי עם דן, והוא עוד איחר בשעה וזה היה די מעצבן״

המטפלת: ״למה בכלל הכנסת אותו למרחב המיני זוגי?״

אני: ״אני חושבת שזה לא היה כל כך מוגדר, אני חושבת שכאן המקום שלי לתחום את הזמנים בהם יש ימים של התרחשויות כאלו, וימים לחוויות זוגיות, חשוב שיהיה את היום באמצע השבוע שהוא הזמן הזוגי שלי ושל דן ובו יהיה את המפגש המיני כמו שהיה השבוע.

השבוע תיכננתי מה יהיה בפרק זמן של שעתיים, חלק של כאב, חלק של סקס ואפטרקייר״

המטפלת: מה את מספרת בעצם שאת מחזיקה, כמו מגש שיש לך כל מיני צלחות עליו ואת הולכת ממקום למקום ודואגת ששום דבר לא יפול, מדובר בפונקציה של החזקה שהן מאד מאד חשובות שאם הן לא קיימות הנפש מרגישה אבודה, נטושה.

למשל העניין של הרצף זאת פונקציה הכי ינקותית, קבועה ובסיסית אם אין לנו טיפול רציף בתינוק הוא לא יודע למה לצפות, הנפש שלו כל הזמן בסטרס.

אם אין מישהו שמחזיק את שעות השינה שלו, האוכל שלו, טיול ככה אז מתישהו יטפלו בו ומתישהו לא הוא לא יכול לצפות את הפעם הבאה, זה מטריף את הנפש שהופכת להיות בחדרת נטישה מטורפת.

מה שאת מתארת זה שאת מחזיקה לעצמכם דברים מהותים לךם, לדן, לקשר שלכם, לזוגיות ובאותה שניה את כמו מנהלת ולא מחכה שמשהו או מישהו יטפל בזה.

אני: ״פעם כן הייתי מתנהלת ככה, טוב נזרום על זה ואני ממש זוכרת איך התחלתי לתכננן דברים כי אז זה יוצא יותר טוב גם עם הזרימה, שיש לה מקום מסויים ולפעמים היא נחוצה, נגיד הלכנו לטייל והיינו במקום יפה שרצינו להישאר שם קצת יותר אז בסדר, זורמים.

המטפלת: ״חייבים שתהיה פונקצית הזרימה אבל היא נלוות להחזקה, שיש החזקה אפשר לזרום, שיש רק זרימה אי אפשר לזרום אנחנו הולכים לאיבוד.

אני: ״אני רואה בבירור איך לא הוחזקתי כילדה, זה בכל כך הרבה דברים שלא היו בבית, אני חושבת על מה שהסברת לגבי התיפקוד ההורים שלי ושלמעשה רק שזאטרס הכלב נכנס לחיים שלנו הם למדו לעשות קצת סדר, להחזיק את המרחב ללכת איתו לטיול בבוקר ובערב לשים לו אוכל ומים.״

המטפלת: ״כאילו אתן לא הייתן מספיק חשובות כדי לעשות סדר, לכן הם לא היו דואגים לאוכל, לא יאמן צריך היה להיות כלב בבית כדי שתהיה פונקציה החזקה בבית, שתי ילדות זה לא מספיק חשוב״

אני: ״אני לא חשבתי שהייתי ילדה מוזנחת כי למראית עין הדברים לא נראו כל כך רע״

המטפלת: ״זאת הבעיה עם משפחות שהסטטוס הסוציאוקנומי לא כל כך נמוך, אנחנו יודעים שלא רואים את ההזנחה״

אני: ״כן כי הילד מגיע עם בגדים נקיים, יש את כל הדברים לבית ספר לא חסר שום דבר, יש חוג כזה וחוג כזה, ההורים עובדים, אבל בפנים הכל רקוב״

המטפלת: ״ההחזקה הנפשית, הפונקציות האלו שאנחנו פוגשים במין כשאנחנו גדולים.״

אני: ״דיברתי על זה עם אחותי והיא אמרה שמאד הוזנחנו ואני עזבתי את הבית שהיא הייתה בת 15 ועוד קודם אני כבר לא הייתי שם, בערך עוד חמש שנים קודם לכן.

המטפלת: ״אחותך אומרת לך שהיא סבלה מההזנחה הזו על דברים שלה שאת כבר לא היית, את כילדה בישלת אוכל, אני חייבת שתביני ילדה חוזרת מהבית ספר ואין לה אוכל״

אני: ״אני רואה איך האמהות אצלי במשרד מתנהות, וכל הזמן מדברות עם הילדים בצהריים אחרי המסגרות ומנחות מה יש לאכול, יש החזקת אוכל.

נכון שאני הייתי ילדה לא היה את הקטע הזה לדבר עם ההורים אחרי הבית ספר״

המטפלת: ״זה לאמא שלך לא היה, היא יכלה להתקשר מהבית ספר ולשאול מה שלומך, מה את אוכלת, איך את מרגישה״

אני (מצחקקת ממבוכה): ״לא היה את הקטע הזה בכלל, זה נשמע כל כך טבעי שאת מציגה את זה, זה ברור שאמא שואלת דברים כאלה.

עכשיו היה איזה משהו שאמא שלי ישבה לי על הראש, נו תשלחי, נו תעשי כל הזמן ושניה אחרי היא אפילו לא מדברת איתי״

המטפלת: ״היא לא מחזיקה את הקשר בניכן״

אני: ״כן, ואם עכשיו אני אחליט שאני לא מתקשרת כדי לשאול אותה מה קורה כמה ימים, היא לא תתקשר ואז בשיחה הבאה היא תגיד למה את לא מתקשרת? או איזה כיף לשמוע ממך. היא תמיד יכולה להתקשר כבר אמרתי לה את יכולה להתקשר אני מבטיחה שאענה או לכל הפחות אחזור אליך/ אכתוב לך גם לי יהיה מאד נחמד ששתקשרי.

המטפלת: מצטטת שיחה שלי ״גם לא יהיה מאד נחמד שתתקשרי אליי, שאת שואלת מה שלומי, שאני אדע שאת חושבת עליי, אכפת לך לדעת מה קורה איתי ועם דן. סתם שיח של אנשים. זאת נקראת אחזקה.

אני: ״חשבתי על זה שאפילו שהייתי ילדה ההורים שלי לא היו מחזירים אותי מהגן, סבא וסבתא היו מחזירים״

המטפלת: ״אז מתי היא הייתה פוגשת אותך?״

אני: ״אח״כ לקראת 4/5״

המטפלת: ״אז הם לא היו רואים אותך שעות ארוכות מאד, את לא זוכרת מי היה משכיב אותך לישון״

אני: ״לא כל כך, כנראה אמא שלי, אבל אני לא כל כך זוכרת״

המטפלת: ״זה שאין לך את הזיכרון, זה אומר שאין לך משהו שנחרט בזיכרון הזה״

אני: ״אני זוכרת שבגיל 20 הכרתי את דן והוא ממש עשה טקס שינה לבן שלו בימים שהוא היה אצלנו, הייתה ארוחת ערב, מקלחת, היה סיפור ואז הולכים לישון. ואני כן רואה שאחותי עושה את זה״

המטפלת: ״אלו דברים ממש בסיסים״

אני: ״אני כן זוכרת שאמא שלי הייתה מקריאה לנו ספרים, משחקת איתנו״

המטפלת: ״מה זה היה אצל סבא וסבתא? איפה הם גרו״

אני: ״היה להם בית עם גינה נעימה, אני זוכרת שאצלם היה סדר, הייתה ארוחת צהריים בשעה 13, היה מרק, סלט, מנה עיקית וקינוח, הרבה פעמים היו מצטרפים לארוחה בני הדודים שלי או דודה שלי מי שהיה פנוי. אח״כ סבא וסבתא היו הולכים להתקלח ולישון עד 16 בערך. ככה כל יום באמצע השבוע וכל יום אוכל אחר. זה היה מובנה כזה.״

המטפלת: ״ועם מי את היית?״

אני: ״לבד, או שראיתי טלויזיה או הייתי משחקת בחוץ, היו המון שעות שהייתי לבד, אני לא ממש זוכרת מה עשיתי.״

המטפלת: ״היה שם מישהו איתך?״

אני: ״לא, הייתי רואה טלויזיה, היו לי חוגים שלא הייתי אוהבת ללכת אליהם״

המטפלת: ״מי היה לוקח אותך לחוגים האלו?

אני: ״לדעתי הייתי הולכת ברגל לבד״

המטפלת: ״זה למעשה היה מגיל 3 שעברתם מת״א לנס ציונה, את יודעת למה עברתם מת״א?״

אני: ״לא אין לי מושג״

המטפלת: ״זה גם לגור בבית של ההורים של אבא, הם בנו בית בזמן הזה? מישהו היה חולה? קשיים כלכליים?ֿ״

אני: ״אולי לא היה מספיק כסף אז לקח זמן לבנות״

המטפלת: ״לדעתי את עושה תהליך אדיר של בנית פונקצית החזקה בתוך הנפש שלך ולכן השבוע שלכם נראה פחות כאוב וכעוס כי אתם לא מפילים אחד את השני כי הנפש מחזיקה לא רק את המין, היא מחזיקה את הבן זוג״

אני: ״היא מחזיקה את הנפש״

המטפלת: ״אני רוצה שתביאי לפעם הבאה את הקושי של הבקשה שאת אומרת לדן לעשות משהו״

אני: ״אני מרגישה שאני זורקת משהו שאני לא בטוחה שיתפסו אותו״

המטפלת: ״או זה דבר מאד חשוב וחשוב לי שדן ישמע את זה, זהחשובלשיחהזוגי״