להיות השמש

זה יהיה פשוט קליל

שאוכל לקבל ולתת 

בלי הברדק מסביב פשוט שיהיה מה שיהיה.

שיהיה מרגש, מסעיר וגם מרגיע

שדברים יהיו ברורים יותר 

שלא יבלבלו אותי

שתדע מה אתה רוצה מעצמך ומה אתה רוצה ממני

לא רוצה לתקן ולא רוצה שתתקן אותי, נשפר אחד את השניה.

שיהיה נעים, כיף ומאד מהנה.

שהניצוץ לא ייעלם 

אתה כמעט נראה לטעמי.

אתה כמעט מאהב טוב.

אתה כמעט מעניין אותי. 

אתה כמעט מרגש אותי. 

אתה כמעט מחזר מושלם.

אתה כמעט נוגע איפה שאני אוהבת.

אתה כמעט משאיר אותי בציפייה למפגש הבא.

אתה כמעט עושה לי נעים. 

אתה כמעט גורם לי לרצות שתישאר אחרי.

אתה כמעט שם.

אתה כמעט ובעיקר לא כאן.

בעיקר לעצמי

עד שיהיה בסדר וגם אחרי.

מה רמת החרמנות הבוקר?

מישהו מולי מלקק את האצבעות מאכילת קרואסון

ואני מדמיינת איך אני מעיפה את היד שלו מהפה ומזיינת לו את הגרון.

לפעמים יש שירים שמתיישבים מדיוק עם הרגשות והמצב בחיים, לפחות נתפסתי בעדשת הפפרצי ביום תלתלים מוצלח.

"נמאס לי להרוס את חיי עם
רגעים מסובכים מדי
ומצבים דביקים.

ניסיתי לזיין אותך עם אורות דולקים
בתקווה שתחשוב שאני פתוחה
ולנהל את השיחה.

נמאס לי להרוס את חיי עם
רגעים מסובכים מדי
ומצבים דביקים.

אתה צודק, אני מחזיקה את זה בגופי
נחשים קטנים בתוך בקבוק
מתפתל בתסכול שלי.

אבל זה כואב כל כך
להשיל את העור שלי כשאתה צופה
אתה יודע, אתה יודע, אתה יודע
זה גורם לי להיות ביישנית.

לספור עד אחת, שתיים, שלוש
ולהראות את הפגיעות שלי
קדימה, קדימה, קדימה
תגיד משהו נחמד
לי.

הגוף שלי כואב להיות מוכר
להיות אקספרסיבי בפני עצמו
אני רוצה לסלוח לעצמי
אני רוצה לשחרר את עצמי מהכאב שיש לי בפנים
הגוף שלי רוצה שייגעו בי במקומות העמוקים והאפלים ביותר
אני רוצה שיאהבו אותי
נמאס לי להרוס את חיי עם
רגעים מסובכים מדי
מצבים דביקים
מצבים דביקים."

לפני כמה לילות הייתי לבד ולפני שנרדמתי גמרתי חזק מאד, באמצע הלילה התעוררתי וגמרתי שוב, במהלך הלילה תוך כדי השינה היה לי חלום אירוטי שגם גמרתי בו שהתעוררתי ממנו וקלטתי שגמרתי מבלי שנגעתי בעצמי ובבוקר שהתעוררתי באמת אז הייתה גם אורגזמת בוקר.

כנראה שהגוף והנפש נערכו לקראת הימים הקרובים.

עכשיו הכל כאוב ורגיש בטירוף ואני נמנעת ממגע כי אני קיפודית ולא בא לי כלום אבל אם זאת חיבוק היה יכול לעזור.

המחשבות רצות בקצב מטורף ואני לא מצליחה לעצור לשניה ולהתפקס לכתיבה ואז בנתיים מוזיקה 

בכדי להתמקד בכאן ועכשיו שזה הדבר הנכון לעשות ואם זאת אני מתמודדת עם משהו קטן שמעיד על הכלל.

ואני יודעת שזה ניתוח קליל ורוב הסיכויים שהכל יעבור בשלום ואני אהיה בסדר כמו שתמיד אני דואגת שיהיה.

לפני כמה ימים בטיפול האחרון פרצתי בבכי, הסברתי למטפלת כי זה הרחם שמדבר והוא חתיכת מקור אנרגיה ועוצמה עבורי, הוא היווה את מקור הביטון העצמי שלי שהייתי ילדה/ נערה וממנו שאבתי חלק מהותי ממני שאני היום.

ונכון שאני דואגת לו וליתר הגוף והנפש שלי ועדיין המחשבה על לעבור שם פרוצדורה משמעותי היא מציפה הכל ובינהם גם פחדים, חרדה, חששות ואולי כמה מחשבות חיוביות 

בנוסף לזה הידיעה שאני הולכת לעבור את זה בערך לבד, המחשבה שאמא שלי נוטשת שוב את תפקידה, אבא שלי בכלל לא בתמונה, שאני צריכה להסתמך בעיקר עצמי ועל המשפחה האלטרנטיבית שהקמתי לעצמי (שהיא פי מיליון יותר טובה מהמשפחה אליה נולדתי)

ואם זאת זה מדהים שאנשים ממעגלים כל כך רחוקים הציעו לי הרבה יותר עזרה ותמיכה מההורים שלי.

ואני מוצאת עוד ועוד פוסטים שכתבתי על זה עכשיו עליי לזכור שאני זאת שאחראית לפעולות ועליי ליישם.

״מתחת לשולחן פתאום נעצר הזמן,
מה אנחנו עושים שם, רק ממך אני יכול לבקש,
רק ממך אני יכול לבקש,
רק ממך אני יכול לבקש,
תני לי לישון לך בתוך התחתונים
הכניסיני תחת כנפך.״

-איפה הילד