להיות השמש

אז נכון וכרגע אני לא מחפשת כלום ולא רוצה להיכנס שוב להרפתקה רגשית כזו או אחרת. והתקופה הזו מבהירה לי לדעת מהם אנשי הלא שלי ואז בעתיד יהיה בהיר יותר מי הם אנשי הכן שלי.

אנשי הלא:

לא גולשים. 

לא מתופפים. 

אלו שגרים באותו רחוב/ שכונה שלי, אני לא רוצה להיתקל בכם שאני הולכת למכולת.

אלו שגרים באותו רחוב/ שכונה של הקודמים, אני בוחרת את מסלול ה walk of shame שלי.

אלו עם טעם מוזיקלי מוזר עד נוראי.

אלו שבוגדים, תסדר את עניינך ותפנה.

אלו שלא יורדים (גאד איך יש אנשים כאלה בכלל?!?!)

אלו ששולחים הודעות ב 23:00 בלילה, כאילו הם לא מודעים לחוק של עד 15.

אלו שרוצים את חוות דעתי האם יש להם זין קטן.

אלו שלא מכבדים גבולות ובטח לא אלו שחוצים אותם.

אלו שלא מכבדים מרחב.

אלו ששואלים שאלות מטומטמות כמו ״איפה את?/ עם מי את?״. אם לא קבענו זה מיותר.

אלו שלא מבינים את חשיבותו של הזמן ואת ערכו.

Wtf לאן אני נגררת לפעמים

דווקא נחמד ומצחיק כאן

ומקבלת הזמנה להצעה מפתה 

לרכיבה 

עכשיו אפשר לחזור לחיים

עוד מעט אכנס למקלחת להתארגן והמונית תגיע לאסוף אותי לשדה התעופה.

רגע האמת של הפרויקט הרשמי הראשון שלי יגיע, המנהל שלי והצוות כבר טסו ומחכים לקבוצה ביעד הסופי.

זאת פעם ראשונה בחיי שאני מנהלת משהו בסדר גדול כזה וזאת פעם ראשונה שאני מתמודדת עם פרויקט מורכב שכזה. אפילו החברה בה אני עובדת לא התמודדה עם פרויקט כזה בעבר ועוד בהתחשב בעובדה שזאת הטבילה הראשונה שלי במקום החדש שאני אפילו לא שלושה חודשים שם, זה מטורף.

זה פרויקט עצום שבזמן סביר צריך לעבוד עליו בערך חצי שנה ואני עשיתי אותו בחודש וחצי.

זה מרגש, מפחיד מעלה חששות ועוד

בסופו של דבר כל דבר ודבר הסתדר ונמצא הפתרון המתאים.

יש מצב שאחרי זה ארגיש כמו בלון שיוצא ממנו האוויר ותהיה לי סוג של נפילת מתח.

בתקופה הזו נמנעתי מכל מיני דברים בעיקר כל מה הרגשתי שמצריך ממני השקעה ותשומת לב שלא באמת הייתי מסוגלת לתת ועכשיו אני מרגישה שאוכל לחזור בהדרגה לחיים שלי שמעבר לזה.

לפני כמה ימים בשיחה עם חברה היא סיפרה על הקושי בלפגוש אקסים במרחבים משותפים והסברתי לה שזה כמו החטיף סניידרס

פעם מאד אהבתי את החטיף בכל הטעמים בכל הסוגים. אחרי איזה זמן שמתי לב שאני ממש סובלת בכל פעם שאני אוכלת ממנו היו לי כאבי בטן, בחילות וכו׳ 

עשיתי בדיקה עם עצמי וגיליתי שהסניידרס הוא הגורם לזה ובכל פעם שאני מתפתה לאכול אותו אני משלמת בתחושה לא טובה עד שהחלטתי פשוט להפסיק ולהימנע.

ובדיוק כך גם במערכות יחסים מסוימות זאת החלטה ברורה שאני לוקחת על עצמי. אני יודעת מה יש שם, אני יודעת מה היה שם, אני יודעת מה קיבלתי ומה נתתי ואני בעיקר יודעת שאני לא רוצה עוד.

הרבה מידי שנים הייתי בלופ להילחם על הקשר, על האהבה וכו׳ תחת המטרה שלהגשים את הפוטנציאל הלא ממומש, תמיד הרגשתי שיש עוד דברים שאני רוצה לעשות ביחד, ועוד לא הספקנו את זה ואת זה.

היום אני אומרת לעצמי שזה לא משנה. ברור שאפשר היה להעמיק ולהתקדם וכו׳ אבל זה לא משנה מה שלא הספקת אז, חשוב יותר לדעת מה תעשי הלאה.

אולי כבר פרסמתי בעבר אבל היופי במוזיקה שהיא יכולה להיות רלוונטית בכל זמן

לתפוס אותך תחת הציפורניים שלי 

לראותך מתפל מכאב

לנשוך את השפתיים 

ואתה מרוח על השטיח הסגול

לטעום הטעם שלך מדמם תחתיי

זה מזג האוויר שאני מקבלת?!

אני מניחה שכבר קרוב לעשור עבר מאז הפעם האחרונה שעשיתי/ השתמשתי/ צרכתי you name it 

אבל לפני כמה ימים בשיחה עם הנגר הנושא עלה ואמרתי שהגעגוע הוא בעיקר לתחושה שאתה לוקח משהו ובתוך כמה שניות הכל מרגיש הרבה יותר טוב גם אם זה שקר שאתה מספר לעצמך וכמעט שאין שום דבר שגורם לך להרגיש ככה בפרק זמן כל כך קצר. 

והוא הבין בדיוק למה אני מתכוונת ואף השלים מעצמו.

שהקצב של החיים הוא מטורף מאד קל לברוח לקיצורי דרך בייחוד אם הנפש צריכה פיתרון מידי בטח אם יש סיכוי קטן להרגיש סופרמן לכמה רגעים.

לפעמים אני מודה על הניסיון שהיה לי היו בו כמה דברים חיוביים והרבה דברים שליליים שניסיון טוב נרכש על החוויה המלאה מה כן טוב ובעיקר מה לא טוב.

היום אני לא באמת מתגעגעת לחומר, זאת הייתה תקופה מאד אפלה שלא הייתי רוצה להיות בה היום ובעיקר כי אין סיבה, פעם פחדתי להתמודד עם רגשות, פחדתי להתמסר למה שאני מרגישה ברגע הזה ובעיקר רציתי לברוח כי היה קשה, שונה וזר.

היום אני עדיין מחזיקה בשיא הפיקחות שלי וכבר כמעט 10 חודשים מאז הפעם האחרונה שעשיתי משהו. ובנוסף אני מאמינה שאני הרבה יותר במודעות והכל הוא חלק מהדרך שלי להתמודד בחיים האלה.