החיים על סף תהום

כשמתגעגים זוכרים רק את הטוב.
והרע פשוט עובר למקום אחר בתודעה.
זאת כרוניקה ידועה מראש
אי אפשר להתחמק ממנה.
הגעגוע כל כך מתוק חם ואפילו אוהב.



וזה סתם.

אני רואה אותה מולי היא נראת מבולבלת.
נורא קשה לדעת מה עובר להן שם, זה שונה מאחת לשניה
כשהן חוזרות משם הן אחרות לגמרי.

כשאני חזרתי משם הבנתי הכל
הבנתי למה יש מבחר גדול כל כך.
למה יש מעצבנות, טיפשות, מרגיזות אדישות וכו'.
אני הבנתי ברגע אחד את כל מה גבר לעולם לא יבין.
וזה הספיק בשבילי להבין כמה את מיוחדת.
כמה את לא כמו כולם.

שפגשתי אותו הוא החליט לקחת אותי ולהסביר לי, כדי שאני אהיה המוח מאחורי כל האירגון מחדש שלו
הוא הסביר לי שזה בלתי אפשרי להגדיר משהו שהוא מושלם מבלי להציג את החסרונות של האחרים.
ובכלל איך להגדיר משהו כמושלם.
הוא הסביר שלא יהיה יחודי אם כולן תהיינה יפות, אינטילגנטיות, סימפטיות וחמודות כמוך.

הוא גם הסביר לי שלא מגיע לי לקבל אותך
ולמעשה הוא החליט כבר
להשאיר אותך כבובת הראווה שלו.
הוא החליט שהוא לא נותן לך להחליט ומשאיר אותך כמו כולן, מבולבלת.
ואני הבנתי.
וקיבלתי

ולכן הוא החליט להחזיר אותי
ואותך לא.

ומידי פעם הוא שוב רוצה להגדיל את המלאי
אז הוא מבלבל בחורה מתאימה
ליד בחור מתאים
דואג שתהיה בסביבה מגירה בתוכנה אקדח וכדורים.
וכך הוא מגדיל את המלאי.

עולמי עולה בלהבות
ואף אחד לא יכול להציל אותי, מלבדך.
זה מוזר שתשוקה גורמת לאנשים לעשות דברים מטופשים.
אני לעולם לא חלמתי שאני אפגוש מישהו כמוך.
ואני לא חלמתי שאאבד מישהו כמוך.

לא , אני לא רוצה להתאהב במישהו כמוך. זה עולם שרק ישבור לך את הלב.
לא , אני לא רוצה להתאהב במישהו כמוך. זה עולם שרק ישבור לך את הלב.
איתך.

איזה משחק מרושע לשחק בו. כדי לגרום לי להרגיש ככה.
איזה דבר מרושע לעשות כדי לתת לי לחלום עלייך.
איזה דבר מרושע להגיד שאף פעם לא הרגשת ככה.
איזה דבר מרושע לעשות לגרום לי לחלום עלייך.

אני רוצה להתאהב, זה עולם שרק ישבור לי את הלב.
לא, אני רוצה להתאהב זה עולם שרק ישבור לי את הלב.

תחזרי.

"תשירי לי" הוא אומר אני בטוחה שהוא צוחק ומתעלמת באלגנטיות.
חולפות כמה שניות והוא יותר תקיף "אני רוצה שתשירי לי" אני משתנקת ומנסה לעקל את מה שהוא אומר, אני צריכה לשיר? ועוד מולו.
למה הוא לא מבקש ממני להתפשט היה לי הרבה יותר קל מלשיר.
הוא חוזר שוב והוא מאד רציני ולא מוותר "אני רוצה לשמוע אותך, כמו שלפעמים אני תופס אותך שרה במקלחת"
אני לא יודעת מה לעשות יכולת האילטור שלי גבוה אבל אני טובה בלדאוג שאחרים ישירו אבל לא שאני צריכה לשיר.

אני מתקרבת למערכת ומנסה לחשוב על משהו יפה שיהיה לי קל לשיר עדיף משהו בעברית.
מזל שאני מספיק שתויה אחרת בכלל לא הייתי מסוגלת לעשות את זה.
אני מתחילה לנבור בדיסקים, איך אני מתגברת על המבוכה, אני מרגישה אדומה ודפיקות הלב שלי לא ממש מאיטות.
שיט! דיסק אדום אני מחזיקה ביד גם באנגלית וגם עוד ביטלס.
הוא מסתכל עליי בחיוך של סיפוק "בחירה מצויינת" הוא אומר ואני עוד לא מבינה מה בדיוק אני הולכת לעשות. אני שונאת לשיר יש טובים ממני שאלופים בלעשות את זה.
אני מפעילה את הדיסק השיר הראשון מוזיקה קצבית אני זוכרת את המילים שוב נחנקת קצת ואז אני נעמדת מולו לוקחת את המיקרופון ומקרבת לפה, אני מסתכלת עליו והוא בציפיה לשירה שלי.
שיט אני כ"כ גרועה בזה, למה הוא צריך את זה.
אני מנסה לשיר אבל לא יוצא לי קול כמו בסיוט שאני מנסה לצעוק ואף אחד לא שומע.
אני מנסה שוב וכלום.
אני חסרת קול.

אני משפילה מבט וצחוק מרושע ממלא את חלל החדר, צחוק מתגלגל.
הוא צוחק עליי.
הוא מעולם לא ביקש ממני לשיר אז למה הוא מבקש ממני לשיר דווקא עכשיו.
הרי הכל חלק מעוד תוכנית שלו, כמו כל התוכניות שלו
והרי רק הוא יכול להחליט מה יקרה, מתי ואיך
הוא לוחץ על הכפתורים בשלט להנאתו הפרטית בלבד.
הפעם זאת הייתי אני...

אני יושבת באמבטיה עדיין המים חמים, זה מרגיע. עוברת על מעלילי היום חלקם מעלים חיוך חלקם רק הורסים את הרגע ואז היא נכנסת לאמבטיה נדחפת למים ובלי רצון מצידי להתנגד
אני כבר מכירה אותה את התנועות, התגובות ואת מצבי הרוח.
היא נכנסת למים מפלסת מקום לרגלים ומתיישבת מולי.
"אז מה עכשיו?" היא שואלת
"למה את מתכוונת?" אני שואלת אותה
היא מתסכלת עליי במבט מלא הבעה ומתחילה לבכות אני לא מתרגשת ממנה
"די למה את עושה לי את זה?, את יודעת שזה הורס אותי" הדמעות מגבירות והיא "הפעם זה אולי הצליח, אבל אף אחד לא מבטיח שנצליח גם בפעם הבאה" היא נגרעת קצת ואז אני אומרת "אם כל כך התנגדת היית יכולה למנוע את זה בדיוק כמוני הרי גם את היית שם וגם את אשמה לא פחות ממני"
אני שונאת אותה שהיא משחקת לי על עיניינים של מצפון היא רוצה בזה לא פחות ממני ואז שזה קורה היא פוחדת לקחת את האחריות שבדבר ולשאת בתוצאות.
היא בוכה, קשה לי איתה.
אני נשברת, אני מתקרבת אליה מחבקת אותה, מנשקת אותה על הפנים הבובתים. היא שלי והיא בתוכי ואני אוהבת אותה.
היא לוקחת לי את היד למטפת ומעבירה אותה על גופה המדהים ואני עוצמת את העיניים מתמסרת למגע.
היא מסתובבת מולי מנשקת אותי על השפתיים נשיקה ארוכה וכל העולם עוצר.
היא לוקחת את התער שמונח בשולי באמבטיה ובתנועה יסודית חותחת את צוארה הדם זורם ממנה וממלא את החלל תחושה של רוגע שוררת בחדר.
ואני מכירה אותה תנועות, התגובות ואת מצבי הרוח.
כך היא עושה כל הפעם שהיא רוצה לנקות את מצפונה השחור.

רוקסן,
אל תדליקי את הפנס האדום,
יוצאת לרחוב בשביל כסף.
לא אכפת לך אם זה טוב או אם רע.
רוקסן, אל תלבשי את השמלה הזאת הערב
רוקסן, את לא חייבת למכור את גופך ללילה.

עיניו על פניך, ידו על ידיך
שפתיו מלטפות את עורך.
זה יותר ממה שאני יכול לסבול.
מדוע לבי בוכה?
ברגשותיי אני לא אוכל להילחם.
את חופשיה לעזוב אותי אבל בבקשה אל תרמי אותי
ותאמיני לי שאני אומר שאני אוהב אותך

הוא אומר כמה מילים הקונפסט יפה הכוונה טובה ואני משלמת.
התשלום לא מתבצע בכסף, כסף לא מדבר אליו, "כסף זה לחלשים" הוא אומר ומצחקק התשלום שלו מתבצע בצורה הרבה יותר מקורית את משלמת לו במסמר.
בכל פעם שאת מאמינה בלב שלם למה שהוא אמר את נותנת לו מסמר.
את צריכה לתת לו מסמר שלא יהיה קטן וגם לא גדול במיוחד הוא אוהב אותם עם נוכחות, כאלה שלא נעלמים בקלות.
ואז הוא מכניס אותם לקופסה שעליה כתוב השם שלך.

פעם צברתי אצלו כמות גדולה של מסמרים הם מילאו את הקופסה זה היה בפעם היחידה שהוא איפשר לי ללכת ולשים את המסמר בקופסה בעצמי, הסתכלתי עליו במבט של בעיה, והוא הרי יודע הוא יודע לקרוא אותי ללא מילים, הוא לקח את הקופסה אמר לי להתפשט ולשכב על המיטה והוא הוציא פטיש קטן לא לפני שהוסיף עוד מסמר הרי מידי ציתיתי, ואז הוא התחיל לעבוד עם הפטיש ובהתחלה הוא הכניס את המסמר הראשון ישר לגב, הוא הכניס אותו לאט לאט בדפיקות קלות, הכאב היה בלתי נסבל, ואז הוא עבר למסמר השני והשלישי ועשירי, אני מרגישה את הדם שנוזל ממני והוא בשלו ממשיך הוא מאד יסודי הוא לא נותן דפיקות מהירות וקצרות הוא עושה אותם לאט לאט וכל מסמר שנכנס מרגיש כאילו הזמן הפסיק לזוז, הוא לא מכניס אותם עד הסוף הוא משאיר קצה קטן של כמה סנטימטרים.
הוא סיים עם הגב ועבר לתחת ולרגליים ואז לכפות הרגלים, בא לי לצעוק אני שונאת אותו והוא יודע את זה אבל הוא אומר שזה המחיר שאני צריכה לשלם.
הוא סיים עם כל החלק האחורי והוא מורה לי להסתובב וכמו ילדה טובה אני מסתובבת, עוד מסמר לקופסה אני נשכבת מולו הבן זונה תיכנן הכל הרי הוא הכניס את המסמרים רק עד כמה סנטימטרים לפני הסוף ועכשיו שאני נשכבת מולו הם כולם נכנסים בבת אחת, אני צורחת זה נוראי ודמעות מתחילות לצאת ממני והוא נהנה כיף לו לשמוע אותי בוכה זה הניצחון שלו עליי, הדמעות שלי. הדמעות זולגות על הפנים ומרטיבות את המיטה שכבר מלאה בדם והוא חוזר לפטיש והמסמרים המזויינים שלו.
וממשיך לדחוף אותם לגוף שלי.

אחרי זמן מה כבר הפסקתי לספור יכול להיות שגם איבדתי את ההכרה בזמן הזה הוא מרים אותי על ידיו ולוקח אותי לאמבטיה, והמים חמים ונעימים והוא לוקח ספוג ומתחיל לסבן לי את הגוף בעדינות ורכות ואני מחייכת והוא יודע למה, למה תמיד אני אהיה הילדה שלו שמאמינה לכל מה שהוא אומר ואומרת אמן, לא מסרבת ולא מתמרמת אלה מציתית למופת וזה טוב לו, זה נוח זה נעים.
אני מתרוממת על הרגליים ומחבקת אותו, מחבקת אותו חזק חזק והוא מחבק אותי ומראה לי את האהבה שלו בחיבוק ואני מפחדת לעזוב ככה כמה דקות ארוכות בתוך החיבוק.
ואז אני מושכת אותו אליי לתוך המים והוא מאבד שיווי משקל ונופל פנימה לתוך האמבטיה ואני דוחפת לו את הראש לתוך המים והוא חזק ומנסה להתנגד אבל אפקט ההפתעה חזק והוא לא מצליח לגבור עליי ואחרי כמה דקות הוא כבר לא מתנגד, והתזוזות כבר מפסיקות ואנחנו שוכבים ככה באמבטיה שהוא עם הראש בתוך המים ואני יושבת לידו ומתחילה להוציא את המסמרים מגופי.

הימים הם ימי גיהנום, בלתי נסבלים ולפעמים נראים כמו נצח.
שאני כאן אני נזכרת למה אני כל כך לא אוהבת להיות כאן, תמיד אני הפחות מוצלחת, ממני לא יצא כלום, אני זאת שלא מתאמצת מספיק, כישלון, אכזבה ואני שונאת את המשפטים האלו.
אלו מילים שלא תמיד נאמרות בקול הן נאמרות בעיניים.

אני רואה אור קטן בקצה המנהרה עוד כמה ימים ואני כבר אהיה בדירה שלי והכל יהיה הרבה יותר טוב, אף אחד לא יצרוב לי בעור את הכאב הזה.
אני שונאת את המקום הזה הוא תמיד גורם לי להרגיש מעוות שנים שלא הבנתי מה מציק לי כאן ואז הבנתי שכאן אני לעולם לא אוכל להרגיש את מה שאני מרגישה, לבטא את עצמי ולהרגיש אהובה ורצויה.
שונאת שונאת שונאת.

וואי איך בא לי שתזיין אותי....


מזל שרק פה אני יכולה לכתוב דברים כאלה.