החיים על סף תהום

אני יושבת באמבטיה עדיין המים חמים, זה מרגיע. עוברת על מעלילי היום חלקם מעלים חיוך חלקם רק הורסים את הרגע ואז היא נכנסת לאמבטיה נדחפת למים ובלי רצון מצידי להתנגד
אני כבר מכירה אותה את התנועות, התגובות ואת מצבי הרוח.
היא נכנסת למים מפלסת מקום לרגלים ומתיישבת מולי.
"אז מה עכשיו?" היא שואלת
"למה את מתכוונת?" אני שואלת אותה
היא מתסכלת עליי במבט מלא הבעה ומתחילה לבכות אני לא מתרגשת ממנה
"די למה את עושה לי את זה?, את יודעת שזה הורס אותי" הדמעות מגבירות והיא "הפעם זה אולי הצליח, אבל אף אחד לא מבטיח שנצליח גם בפעם הבאה" היא נגרעת קצת ואז אני אומרת "אם כל כך התנגדת היית יכולה למנוע את זה בדיוק כמוני הרי גם את היית שם וגם את אשמה לא פחות ממני"
אני שונאת אותה שהיא משחקת לי על עיניינים של מצפון היא רוצה בזה לא פחות ממני ואז שזה קורה היא פוחדת לקחת את האחריות שבדבר ולשאת בתוצאות.
היא בוכה, קשה לי איתה.
אני נשברת, אני מתקרבת אליה מחבקת אותה, מנשקת אותה על הפנים הבובתים. היא שלי והיא בתוכי ואני אוהבת אותה.
היא לוקחת לי את היד למטפת ומעבירה אותה על גופה המדהים ואני עוצמת את העיניים מתמסרת למגע.
היא מסתובבת מולי מנשקת אותי על השפתיים נשיקה ארוכה וכל העולם עוצר.
היא לוקחת את התער שמונח בשולי באמבטיה ובתנועה יסודית חותחת את צוארה הדם זורם ממנה וממלא את החלל תחושה של רוגע שוררת בחדר.
ואני מכירה אותה תנועות, התגובות ואת מצבי הרוח.
כך היא עושה כל הפעם שהיא רוצה לנקות את מצפונה השחור.