החיים על סף תהום

מנצלת את השבת בתבונה למנוחה וזמן איכותי עם עצמי בזמן שעבד הניקיון משקיע את נשמתו בלקרצף לי את הבית

אני מאד נהנת שהוא מתכופף לריצפה נמוך מאד בזמן הביצים שלו מבצבעות החוצה ומידי פעם אני מושכת אותן חזק 😈

המטרה שהבית יהיה מבריק ולא מביך להזמין לכאן אנשים מעניינים.

לפעמים אני חושבת על תקופות ארוכות בחיים שלי בהן אין לי אף תמונה אחת, היכולת וההנאה בלהצטלם היא לא משהו מובן מאילו.

אני רואה את התהליך שעברתי ואני עדיין עוברת, לאט לאט יש לי יותר ביטחון במצלמה ביחוד גם בתמונות שאני לא מסתכלת אליה ישרות ויודעת שהיא שם.

התחושות הן נעימות וחיוביות ואני מרגישה בכל תמונה יש חלק ממני שיוצא במלואו.

אתמול בסוף היום אחרי יום ממש מעצבן שבו יותר דברים לא הסתדרו במהלך המדיטציה שחזרתי לעשות אחרי הפסקה ארוכה, הרגשתי איך החרמנות מציפה אותי ואיך אני אוהבת את החשק המיני שמתעורר בעקבות כל מיני התרחשויות.

דמיינתי דמות שיוצאת מהמים מתנערת קלות ויוצאת לצוד והיא רעבה.

אני מזכירה לעצמי שאלו אותם חלק מהדברים הטובים של התקופה הזאת ולמרות כל התחושה של אי סדר בראש, ההרגשה שאני מתפזרת ולא מצליחה לשמור על פוקוס ויכול להיות שבגלל זה איבדתי את התיק עם כל מיני דברים חשובים אתמול.

בנוסף לכן אתמול לאחר שעיכלתי את כל החוויה התפרקתי, הרגשתי שהנפש שלי מוצפת וחייבת להתנקות והדמעות תרמו לזה. שבכיתי לא הרגשתי תחושה על עצב אלא יותר תחושה של הקלה שזה חלק מתהליך שאני עוברת ואיך אני ממשיכה מכאן.

אני מקווה שיהיה מעניין בקרוב…

כל כך קשה לי לתאר עד כמה הגעגוע הזה נמצא עמוק בתוכי.

אני מתגעגעת לעבודה שלי לפסגות הקטנות שכבשתי מידי יום ביומו שיצרו הר ענק של הצלחה.

אני מתגעגעת לשיחות עם הקולגות שלי, לחשיבה המשותפת כדי למצוא את הפתרון המושלם, ליכולת לחוות את החוויה דרכם.

אני מתגעגעת לתחושת הניהול והאחראיות איך לסדר כל דבר במקומו, איך לעזור איפה שאפשר ואיך לפעמים להגיד לא.
אני מתגעגעת לימים שהרגשתי שאני חלק מועיל מתהליך כלשהו, שיש הצלחות שאני אחראית להן.

אני מאד מתגעגעת לחיי החברה שהיו לי במשרד לדברים המצחיקים שהיו בכל יום.

אני מתגעגעת ליכולת שלי להגשים חלומות.

אני מתגעגעת לחלק השפוי הזה בחיי.

בכל פעם שהוא מגיע לאפי אני מתמלאת בפרץ של אנרגיה, התחושה הזאת שלמרות שאני עמוק בתוך הדיכאון והתסכול הקיומי הטבע כמנהגו נוהג.

אני כל כך מכורה לתחושה של ההתרגשות שמציפה את גופי ברגע שהוא מגיע. כמו שמאין תסריט ברור עבורו ועבורי שאנחנו שוב נפגשים ואני שמחה לפגוש בו שוב.

יש לי כל כך הרבה זיכרונות טובים ממנו לאורך השנים, חלקם עצבים וחלקם שמחים אבל באהבה כמו באהבה לומדים לקבל אחד את השניה כפי שהם.

ועצם העובדה שאני עשויה לבכות או להראות עצובה זה לא אומר שאני לא ממש שמחה שאתה כאן.

תודה לגשם שהגיע

In the darkness I will meet my creators"

"They will all agree, that I'm a suffocator

וואו! העוצמה שאני מקבלת כאשר אני רואה נשים כאלו בקליפ היסטרי.

אני מקבלת את ההרגשה שהגוף שלי הוא לגיטימי ואין לי צורך להסתיר אותו, זה תהליך ארוך שאני עוברת אותו כבר כמה שנים ולא תמיד כל כך קל ופשוט.

קשה לי להגיד שהן יושבות על ההגדרות המקובלות של אידאל היופי (למי אכפת...) אם זאת הן נוטפות סטייל והזדהות מטורפת.

כילדה- נערה צפיתי המון ב MTV, ככה הייתי מגלה מוזיקה חדשה ולא היו שם נשים כאלו (טוב נו רק מיסי אליוט אבל אליה לא התחברתי אף פעם) תמיד כולן מסודרות באיזה תבנית מסוימת מה שגרם לי להרבה תסכולים ותמיד חיפשתי מישהי שתהיי יותר כמוני כדי להזדהות איתה.

והנה עכשיו ב 2020 הן מפציצות על המסך וחוץ מזה השיר מדהים.

ללא ספק חלק מסאלפ קאר שלי

לפעמים שעצוב ומפחיד אני אוהבת לחשוב שאני כמו שמש, אני אוהבת את התחושה שממלאה אותי באנרגיה חדשה, אפילו שהמצב מחורבן שכזה ואי אפשר באמת לדעת מה יהיה מחר ומעבר לכך.

אני מדמיינת את הרגעים שלפני זריחת השמש, איך העולם נראה חשוך ואז שהשמש מפציעה הכל נראה נעים וקסום.

אני מתעוררת מחליטה שעכשיו יהיה בסדר, אני יפה ואז דברים מסתדרים בהתאם. גם אם לא יפלו אימפריות בזכותי או בגללי בחלקה הקטנטה שלי תהיי מגמת שיפור.

תודה לצלם הפרטי המהמם שלי שיודע להוציא ממני את השמש בכל פעם מחדש

אישה לא תמיד צריכה לוק של עקבים שחורים ואימתניים כדי להרגיש מלכה אמיתית. לפעמים יש דברים שאי אפשר להתווכח איתם 😉

צילום מאת לולי נעולי האהוב 💘

בימים האחרונים עולים לי הרבה זיכרונות מהתקופה הזו בשנה לפני שנתיים שלדעתי התמודדתי עם אחת התקופות היותר קשוחות שידעתי עד אז.

זה התחיל באזור מרץ אחרי כמה חודשים בהם לא עבדתי וקצת הלכתי לאיבוד בחיפוש אחר המשרה הבאה שלי, נשאבתי לערפול מטורף בעקבות רומן שהיה לי, מזה הרבה זמן שלא היו לי אינטראקציות נוספות, בו נסחפתי והעמדתי את הקשר שלי עם ונוס בסיטואציה מאד קשה ומורכבת, משבר עמוק באמון שלו כלפיי.

בנוסף לכל זה בעלת הדירה בה גרנו אמרה שהיא לא מעוניינת להמשיך את החוזה ושנחפש דירה אחרת ועוד עניין אישי של ונוס עם בנו שגר איתנו באותה התקופה.

שהרגשתי שכל הקירות סוגרים עליי, אין לי מושג מה, איך ואיפה אהיה בעוד כמה שבועות החלטתי לקחת את עצמי בידיים וקצת אחרי שהתייצבתי מבחינת עבודה, הלכתי לטיפול אחרי יותר מעשור בערך שלא נגעתי במגירות הסגורות.

בטיפולים הראשונים, הנפש כואבת, הלב מרוסק וכל אמפתיה שמתקרבת לאזור נשאבת פנימה בכדי למלא קצת את הבור שבפנים.

אחרי כמה טיפולים כבר הדמעות קצת מתייבשות, כבר הכאב טיפה פחות חד ואפשר להסתכל בהגיון על המצב ועל הדרך קדימה.

תוך כדי הטיפול, אני משתפת את ונוס בתהליך, חלק מהמשימות והיחסים שלנו ממתקדמים לכיוון חיובי.

עוברים עוד כמה טיפולים ואני מצד אחד מרגישה טוב יותר ומצד שני אני מבחינה במבוכה של המטפלת בעקבות נושאים שאני מעלה בפניה בעיקר שקשורים במינות ובבדס"מ בפרט.

בעקבות משבר האמון שלנו, אני עוברת בדיקה מקיפה למחלות מין ובה הכל נמצא שלילי, אני זוכרת את תחושה ההקלה שהציפה אותי.

ונוס עובר משבר קשה בנוגע לבן שלו, בהתחלה אני חסרת אונים עם ההתמודדות ורק רוצה שזה יעבור והסיפור יהיה מאחורינו. אבל כנראה שבעקבות הפגישות של הטיפול והמודעות לדברים, אני מבינה שתהליך הוא לא רק מה שקורה אחרי אלה גם מה שקורה תוך כדי ומשנה את המקום של חוסר האונים למקום יותר נוכח בקיים.

ובסיומו של חודש וחצי קשה אפשר להתקדם הלאה ונוסעים לאילת ליום כיפי משפחתי לחגוג.

ונוס מחליט החלטה משמעותית מאד, ומפסיק עם צריכת הקנאביס, בתוך מי שאף פעם לא ממש צרכה קנאביס וניקוטין באופן משמעותית, אני לא באמת מצליחה להבין את עומק ההחלטה אבל אני מחליטה פשוט להיות שם ולעזור כמה שאוכל.  

במקביל מחפשים דירה חדשה, החיפוש אחר הדירה הופך להיות קשה, מיגע והזוי יותר מהכל. אבל אני לא מוותרת ואחרי משבר בכי קטן אני לוקחת אוויר ומתקשרת לכל דירה רלוונטית, אחרי כמה שיחות אני מגיעה לבעל דירה מקסים שנוצר בנינו חיבור מידי, אני וונוס מגיעים לדירה ומתאהבים. חותמים חוזה, רוכשים דברים של גדולים, הובלה וכו'

שבועיים אח"כ לקינוח אני שוברת את הרגל בדרכי לעבודה.

אתמול מישהו התחיל איתי בג'ם, אני שמה בצד את העובדה שהוא בכלל לא הטעם שלי. 
הסיטואציה בה מתחילים איתי היא נעימה ומוכרת לי מכל מקום אחר בר, מסיבה, סתם ברחוב אבל הפעם החוויה הייתה מאד שונה עבורי.
כבחורה שמנה מעולם לא ראיתי את מקומי בחדר כושר, עד לפני 5 שנים בכלל לא הייתי בחדר כושר ייאמר לשבחו של דן שהכניס אותי לזה. זה לא היה השטח שלי ולא פעם הרגשתי שאין לי זכות קיום שם. אני אף פעם לא באתי במטרה כזאת לחדר הכושר ותמיד אהיה שם ללא איפור.
אך בזכות אותה חוויה פתאום הרגשתי איזה חיבור עמוק יותר למקום, לזכות שלי להיות שם ולהרגיש שייכת לשם לא פחות מכל אחת ואחד אחר.