החיים על סף תהום

יש לי המון מחסומים לכתוב כאן באמת מהמקום אמיתי ומהלב.
אני תמיד חושבת איך יגיבו הקוראים.
אולי הם ירגישו מאויימים, אולי זאת תהייה ביקורת עליהם, אולי סתם משפטים ריקים ומנותקים מהמציאות.
אבל נורא קשה אני מרגישה שאני לא מוסגלת לשמור יותר בבטן.
אני חייבת לעצמי את המקום הזה.
וזה דווקא מוזר כי אני מאד מעודדת את כלום לכתוב וליצור ומול עצמי אני שותקת.
אני חייבת לשנות כמה וכמה דברים וכרגע זה לא ממש הולך.
בא לי לבכות ואני שוב פעם לא מצליחה אני רואה בטלויזיה תוכניות עצובות כדי שיהיה לי תירוץ לדמעות אבל בלי הצלחה.

לפעמים אני עושה דברים שגורמים לי להרגיש צעירה וכמו מישהי שחייה חיים של ברמנית צעירה שחייה בפלורנטין ואוהבת את החיים. אבל כרגע אני לא מרגישה את זה אני מרגישה זקנה וכבדה וכל דבר מאד קשה לי ואני כל כך רחוקה ולא בכושר וחייה בעולם משל עצמי ולאף אחד אין כניסה לשם.

יכול להיות שאני לא לגמרי כנה עם עצמי ועם הרגשות שלי.
אז נכון שאני מקנאה ונכון שאני רוצה שהוא יכבוש אותי, ושהוא רוקד איתי זה יהיה יותר משמעותיי, ושהוא יענה להודעות ולפתקים שאני כותבת לו, ושישיר לי.
אבל בשורה התחתונה אני מפרגנת לו כי אלו דברים שמחיים את הנפש וגורמים לשגרה להישבר לאיזה זמן ולמחשבות לפעול. ויותר מהכל זה משהו שאני כבר לא יכולה לעשות ולא כי אני מתייאשת או משהו אלה כי פשוט זה משהו שהבן זוג הקבוע לא יכול להעניק.
ועמוק בלב אני יודעת שכולם יכולות להיות רק אקסטרה אליי אבל אף אחת לא יכולה להיות התחליף שלי.

מקודם נרדמתי לשעה והלסת נתפסה לי ממש כאב לי. הרגשתי שכל בליעה של רוק היא טיפה של מים להרגעת המידבר המשתולל לי בפנים.

אני רוצה שינויים ואני יודעת שבתוך התחלה אני חייבת להחזיר לעצמי את המקום שלי כאן בבלוג.