החיים על סף תהום

היום אני מתחילה את יומי הראשון כמובטלת.
אחרי כמעט חודש וחצי עברו מאז שהודעתי לבוס שלי שאני רוצה לעזוב.
וכל יום שבת בערב לפני סגירת סידור העבודה לשבוע הקרוב הייתי מקבלת טלפון מתחנן
"בבקשה רק שלוש משמרות, תעזרי לי מאמל'ה"
וכל פעם אני עם לב גדול מידי ונותנת עוד כמה משמרות שאחר כך אני כל כך מצטערת עליהם על כל האנרגיה שהם גוזלות ממני.
אז זהו ביום חמישי הודעתי לו סופית שאני עוזבת, הוא ביקש כהרגלו עוד כמה משמרות ואני חזקה בשלי "בבקשה בוא נגמור את זה יפה ותן לי ללכת בכבוד" אמרתי לו.

ועכשיו אני בבית אני לא יכולה להיות יותר מידי זמן מובטלת אבל אני לא מאד מודאגת כי אני אעבוד ממש בקרוב שוב במקום שאני אבחר בו. הרי יש לי מקצוע ביד וניסיון לא מבוטל בכלל וזה יקרה בקרוב.

חוץ מזה אנחנו חיים די בסדר אני מעצבנת אותו הוא מעצבן אותי ואנחנו חיים בהרמוניה שלנו.
אתמול הוא סישן אותי בהתחלה היה לי קל וכיפי ואז היה לי שלב שלא יכלתי יותר לשאת את ההשפלה והיה לי די קשה אבל בסוף אחרי מקלחת נעימה וחיבוקים אוהבים חזרתי לעצמי.

די עצוב לי כל הסיפור שהדאנג'ן נסגר אבל אני שומרת על אופטימיות ואני יודעת שבקרוב יחזור הגנון למקומו או למקום אחר שיתן לנו את המענה לימי שלישי וחמישי.

ויש עוד הרבה סיפורים לספר על מה שעובר עלינו בחיים, על יום שישי ההזוי שהזכיר לי כמה כיף לחיות בת"א בילבה של פלורנטין וכמה החיים הם משהו ספונטני. אבל אולי בהמשך אספר.
בנתיים אני הולכת למצוא לי עבודה חדשה.