יצא שברביעי שעבר לא הגעתי לפגישה בגלל הטיול לצפון ובמקום מסוים טיפה הוקל לי, אבל שיצאתי מהטיפול הרגשתי שהיה טיפול מועיל וטוב.
אני מעדכנת את המטפלת על הטיול בצפון ושמתי לב כי ברגע שעובר פרק זמן בין סקס לסקס אז כאשר אנחנו עושים סקס הגוף שלי מאד מגורה ואני גומרת ממש מהר תוך כמה דקות ספורות ואלו אורגזמות קטנות ולא מאד מספקות.
וחשיבות הרצף היא קריטית לא רק נפשית אלא גם גופנית.
עשיתי הקבלה על אוכל שכמו שבנאדם מאד רעב הבטן מקרקרת, הראש כואב וכל הגוף שלו צועק על כך שהוא צריך לאכול משהו, החשיבה לא מפוקסת ואז הוא אוכל משהו קטן רק כדי להשקיט את הגוף.
המטפלת אומרת שהאורגזמה הזאת היא מתוך חסר ופחות ממקום של עונג.
אני: ״אני לא בטוחה שאין כאן מקום של הנאה זה פשוט נורא מהיר ופחות מאפשר את התחושה לשקוע לתוך העונג״
המטפלת: ״יש הרבה נשים שככה המיניות שלהן היא האורגזמות הראשוניות האלו ללא הבנה שיש את האורגזמות הנוספות״
מדברות על התפנית בטיפול שהתגבשה לאחרונה
המטפלת שואלת האם דיברתי על זה עם ונוס ואמרתי שכן ושהוא לא רואה לנכון לבוא לפגישות.
המטפלת: ״ומה את חושבת על זה?״
אני: ״יש כמה הבטים שאי אפשר להתעלם מהם.
פיזית הוא לא נמצא בטיפול, אבל אני מספרת לו על הפגישה, אני כותבת, משתפת אותו, חולקת איתו לבטים שעולים. הוא כן מאד נוכח מבחינתי בטיפול.
המצב בנינו בשיפור, יש הרבה יותר חיבור, יש אינטימיות, יש מגע, יש הרבה יותר סקס בנינו.
בזמן האחרון הרגשתי שהטיפול לא עושה לו טוב, הרגשתי שיש עליו נטל מהטיפול. הוא אמר כמה פעמים שהוא לא מרגיש מטופל כאן, לפעמים הרגשתי שהוא נספח כאן לטיפול.
במקום מסוים אני חושבת שכן צריכה להיות פגישת סיכום אבל לא חייב. ואולי הוא עוד לא מוכן לזה עדיין.״
המטפלת: ״ומה את חושבת על זה שהוא לא היה מטופל כאן? שאני לא ראיתי?״
אני: ״אני לא יודעת להגיד על זה יותר מידי, אני יכולה מהנקודת מבט שלי שונוס הוא מאד מורכב, הוא מאד רגיש, ויכול להיות שדברים מסוימים התפספסו קצת.
כי גם הרבה פעמים ונוס חייב דברים מאד מדיוקים ושזה לא ממש מדיוק זה מנתק אותו״
אני מספרת על משהו שגרם לי לחרדה וכמה לילות עם שינה גרועה שהיה לפני הנסיעה לצפון.
אני: ״יש לי המון אישיוז עם כסף, זה מחזיר אותי לכל מיני מצבים שהיו עם ההורים שלי והיום אני מבינה שאני לא יכולה להמשיך להתנהג שזה ״גדול עליי״ ואני צריכה לטפל בזה כמו שצריך וכמו שאני עושה ביתר הדברים בחיי.
אני תמיד מרגישה מבוכה גדולה לדבר על עניינים כספיים, אולי כילדה חייתי בבית שלא היה בו שפע ונורא פחדתי להראות את זה ויצרתי סוג של מצג שווא כדי שלא ידעו.״
המטפלת: ״למי פחדת להראות את זה?״
אני: ״לדעתי לחברים והסביבה״
המטפלת: ״למה חייתם בסביבה מאד אמידה?״
אני: ״לא במיוחד, אפילו שאני חושבת על זה רוב החברות שלי גרו בדירות ואני גרתי בבית פרטי״
המטפלת: ״אז למה זה מצג שווא?״
אני: ״כי אולי לא היו קונים לי יותר מידי כילדה, אני אפילו לא ממש יודעת להגיד מה היה מצבם הכלכלי אז.
אבל לפני כשבועיים בזמן שעשיתי את החישובים הכספיים שלי ועלתה לי מחשבה קשה, בגיל 16 שהתחלתי לעבוד אבא שלי פתח לי חשבון בנק והביא לי כרטיס אשראי ואני זוכרת שיצא לי איזה חשבון של 1200₪ שזה המון המון כסף שילדה בת 16 מוציאה בחודש ואני אפילו לא ממש זוכרת עבור מה זה היה ואני לא זוכרת את התגובה של אמא שלי, את אבא שלי אני מבינה בעצם אני לא מבינה את ההזנחה ההורית שלו. אבל עכשיו שאני מסתכלת על המקום של אמא שלי ואני חושבת לעצמי איך היא מאפשרת לדבר כזה להיות, כי ברגע שקורה דבר כזה וזה לא מגיע ממנו היא הייתה צריכה לבוא ולהגיד -״לא אין מצב שאת מוציאה בחודש 1200₪ את לא מרוויחה סכום כזה, פה עוצרים! עושים כרטיס עם הגבלה משנים תוכנית אבל אף אחד לא עשה את זה.״
המטפלת: ״אף אחד לא שם גבול״
אני: ״אני זוכרת שעד גיל 25 חיית בעולם הזה בלי להבין איך באמת מתנהלים כספית, עד אז לא הבנתי שהכסף שלי הוא קודם כל לשלם חשבונות, התחייבויות, מחייה ורק אז ממה שנשאר אם נשאר אני יכולה לבזבז על מה שבא לי.
ועד גיל 30 פלוס כל פעם להתעסק עם החשבון בנק, לבדוק מה המצב וכו׳ אני כל הזמן בתחושות מאד כואבות סביב זה, קשה לי לדבר על זה, אני מעדיפה לדחות את זה במקום להיות כל הזמן על הדברים כמו שאני יודעת מה חסר וצריך לקנות בבית או מה מצב הכביסה, ככה לדעת מה ההוצאות שלי ומה המצב בחשבון וזה משהו שמאד קשה לי איתו.״
המטפלת: ״קשה לך החשיבה על או לדבר על זה?״
אני: ״גם וגם ואולי בעיקר כי מביך אותי לדבר על זה, גם לדבר עם ההורים שלי על זה, אז תמיד יהיו שיחות כואבות שאני מבזבזת מלא כסף וכו׳.
ושאני שואלת -״רגע אבל מה לא נכון בחשבון שלי, ועל מה אני מבזבזת הרבה כסף״ וכל הזמן סיסמאות ריקות מתוכן ועל מה לטענתם אני מבזבזת הרבה.״
המטפלת: ״זה על אז או היום?״
אני: ״זה על כל השנים כי אני אף פעם לא מצליחה לדבר איתם על זה. אני כועסת עליהם כי אני היום משלמת מחיר כבד על כל מה שהם לא דאגו על זה אז.״
המטפלת: ״לא לימדו אותך לקחת אחריות, לא לימדו אותך לנהל את זה, איך מחשבים״
אני: ״שלא מוציאים יותר ממה שמכנסים״
המטפלת: ״הכרטיס אשראי ההוא היה על חשבון מי?״
אני: ״על חשבוני, עבדתי במסעדה והיה לי קצת כסף מהסבים והסבתות, זה היה חשבון בנק שפתחו לי״
המטפלת: ״זה לא שאבא הביא לך כרטיס אשראי על החשבון שלו ואת הבנת היום שאת מאד כועסת על ההורים שלך שלא לימדו אותך את הניהול הזה?״
אני: ״כן, שהם עשו דברים כל כך לא אחראים כלפיי, אני כועסת על זה כי אני לא משלמת מחיר על הכוויה שחטפתי מהתנור״
המטפלת: ״מבחינה פיזית את לא משלמת את המחיר, אנחנו לא באמת יודעות אם את לא משלמת מחיר נפשי על כך״
אני: ״נכון״
המטפלת: ״את לא משלמת מחיר על זה כרגע פיזי כי אין לך כוויה או סימן ואין איזה מום בגוף, תמשיכי את המשפט״
אני: ״בהזנחה ההורית שלהם בעניין הכספי אני משלמת מחיר עד היום וזאת הזנחה של שניהם, כי על אמא שלי אני כועסת לא פחות עכשיו כי גם השתיקה הזאת היא אישור להמשיך כך.״
המטפלת: ״זאת הזנחה״
אני: ״היא רואה משהו שלא בסדר שקורה ואת לא מתייחסת לזה.
יש כאן בעיה או שהיא לא מבינה או שהיא לא יודעת או שהיא מעדיפה להתעלם כי זה ייפתר מעצמו.
ואולי זה לא נכון לתת לילדה בת 16 כרטיס אשראי ללא הגבלה״
המטפלת: ״ואיך היא לא חושבת שאת אומנם ילדה בת 16 אבל היא עדיין ילדה שצריך לעקוב אחרי ההוצאות שלה, צריך לתת לה מגבלות מסוימות, צריך לדבר, לבדוק איתה״
אני: ״הרבה פעמים אני מרגישה שהם הביאו אותי לעולם ורק חיכו שאסתכל כבר מהבית״
המטפלת: ״האחריות עליך לא הייתה בראש מעיינם, גם על אחותך?״
אני: ״אחותי בכל זאת נשארה עד גיל יותר בוגר בבית, יכול להיות שגם עליה הם לא לקחו אחריות״
המטפלת: ״לאחותך פשוט היה אותך ולך לא היה מישהו גדול שיכול לעזור עם נסיון החיים שלו, בכל זאת זה עוזר לשמוע ממשהו שחי יותר ממך בעולם הזה ומבין את העולם בדיוק כמוך. ויש מצב שבגלל שהיה אותך שם היא לא הייתה בהזנחה טוטאלית.
איפה זה תופס אותך היום?״
אני: ״הרבה פעמים שונוס ואני מדברים על כסף אני ממש מרגישה איך הבטן שלי מתהפכת ולא נעים לי לדבר על זה אפילו משאלה פשוטה כמו מה מצבי בחשבון, כאילו לא נעים לי לספר לו שבזבזתי יותר מידי כסף.
עכשיו, מעולם ונוס לא אמר לי למה הוצאתי כסף על דבר כזה או אחר וגם אני ככה איתו, אנחנו לא שיפוטיים אחת כלפי השניה.
למשל אבא שלי הוא מאד שיפוטי אני זוכרת שפעם סיפרתי לו שאני עושה טיפול והוא ישר תקף למה צריך לעשות טיפול ושזה סתם ביזבוז כספי, או למה ללכת לחדר כושר ולא לעשות הליכה ברחוב״
המטפלת: ״הוא מאד שיפוטי על הוצאת כסף ומצד שני נתן לך כרטיס אשראי בלי שום אחריות על זה״
אני: ״הוא מעולם לא בא ואמר לי איך עובדים עם כרטיס אשראי ואני עוד זוכרת שאיפשהו אחרי הצבא הוא החליף לי כרטיס אשראי שאפשר לפרוס את החיוב החודשי לתשלומים.
וזה נוראי כי הוא לא מסביר איך לעבוד עם זה״
המטפלת: ״למה הוא החליף לך, את ביקשת?״
אני: ״יש איזה קטע שאמרתי לאחותי על זה משהו לפני כמה ימים ובעצם לאבא שלי יש הרשאה וייפוי כוח לחשבון שלי ואמרתי לה שזאת הטעות שלנו, כי החשבונות שלנו בבנק שלו יש חשבון״
המטפלת: ״והוא מנהל אותו?״
אני: ״לא, הוא לא מנהל אותו, הוא יכול לראות, להעביר כסף וכו׳״
המטפלת: (קצת נדהמת בקול) ״היום בהיותך אישה עצמאית בעלת משפחה משל עצמה?״
אני: ״כן, עם משכורת והכל.
זאת הטעות שלי כי אני חושבת שזה שהוא נמצא שם בסביבה ואם הוא יראה שיש בעיה הוא יעזור, אבל זה לא באמת נכון, כי הוא לא יעזור בטח אם לא ביקשתי וגם אז הוא יכול להוציא את הנשמה עד אז.״
המטפלת: ״הציפיה שלך היא שהוא יעזור? הוא עובד בנק?״ֿ
אני: ״לא, אבל יש לו חשבון עסקי שם, בזמנו היו כמה הטבות סביב זה, הוא מכיר את כולם וזה ככה מאז שהחשבון נפתח״
המטפלת: ״הוא אמר שהוא נשאר בחשבון כי אם תהיה בעיה אעזור״
אני: ״לא״
המטפלת: ״זאת פנטזיה שאת המצאת?״
אני: ״אולי וגם אחותי״
המטפלת: ״יש בבית איזשהי אמירה שאבא אחראי על הכסף, אבל גם את וגם אחותך בעלות משפחות משל עצמכן. ונוס יודע מזה?״
אני: ״כן״
המטפלת: ״והוא לא הרים גבה מזה?״
אני: ״הוא תמיד מרים גבה על זה. אני עכשיו מבינה שזה ממש לא נכון לעשות את זה.
אני נאחזת במחשבה נאיבית שבגלל שהוא מכיר שם כל מיני אנשים אז יש לנו כל מיני הטבות ועכשיו שאני חושבת על זה אני לא בטוחה שזה בהכרח נכון״
המטפלת: ״את מבינה שאין שום היגיון שקשור לתפיסת מציאות יומיות של אנשים, את מבינה שחשבון בנק הוא דבר פרטי כמו ארון בגדים, את תאפשרי לאבא שלך להסתכל לך בארון בגדים?
את תרגישי בנוח שהוא נכנס אליך הביתה ופותח את הארון בגדים מבלי שהוא אומר לך״
אני: ״אני חושבת שזה היה לי מוזר, אולי פחות מוזר לי בקשר לארון אבל אם הוא נכנס לחדר השניה ומתחיל לחטט בדברים ובמגירות הייתי מרגישה לא בנוח״
המטפלת: ״ואם הוא היה פותח את המקרר שלך, מבלי שהוא אומר כלום.
לא כשאת בבית והוא אומר שהוא מוציא חלב לקפה.
את לא בבית שלך והוא נכנס ופותח מקרר, עזבי את הויברטורים בחדר השניה, אני בכוונה הולכת על משהו כללי. מקרר עם אוכל בלי שאת בבית ובלי שאת יודעת, את מרגישה נינוח עם זה?״
אני: ״לא, זה היה לי לא נוח״
המטפלת: ״כשפותחים חשבון בנק עד גיל 18 צריך שיהיה שם אדם מבוגר ובעצם הוא נשאר ככה אצלך בחשבון״
אני: ״הוא לא עושה כלום, אבל אני מרגישה שזה כובל אותי מלקיחת האחריות שלי על זה״
המטפלת: ״בגלל שהוא שם על החשבון בנק הזה, אז האחריות היא עליו ולא עליך״
אני: ״אני מבינה שזאת טעות לחשוב ככה״
המטפלת: ״אבל יש מצב שזאת המחשבה שהוא המבוגר האחראי שהוא עוקב לי אחרי החשבון ואם יש בעיה הוא בטוח יגיד, או אני יכולה לסמוך שזה לא בניהול שלי אז אני רגועה.
ולמה ונוס היה מרים גבה מה הוא היה אומר?״
אני: ״הוא לא הבין למה זה בכלל ככה, בהתחלה היה איזה הטבה של חשבון משפחתי פתור מעמלות ומשהו כזה״
המטפלת: ״יש כאן עניין של סוגיית גבולות סופר רצינית שאת תוהה לגביה״
אני: ״זה נוחת לי עכשיו״
המטפלת: ״וזה נחת לך לבד, את הבאת את זה לכאן, מתי זה התחיל?״
אני: ״לפני שבועיים, בעקבות חישוב כלכלי שעשיתי עם ונוס ואז הבנתי שהאשראי שלי מאד גבוה ביחס להכנסה שלי כרגע.
וונוס בניגוד מוחלט של 180 מעלות מאבא שלי שבמצב כזה היה ישר מטיף ונותן על הראש, ולמה קנית את זה ולמה בחנות הזאת, בחנות ההיא (שזה יכול להיות בקצה השני של העיר או במקום שלא יוצא להגיע לשם) זה יעלה פחות. כל מיני התנהלויות כל כך שגויות ולא נכונות.
אז ונוס ואני עברנו על ההוצאות מסודר ושאני עושה את זה אני מרגישה בשליטה על ההוצאות, אני מבינה יותר לעומק איפה יש דברים שאפשר לשפר.
וזה נורא נוח לי, אני מצליחה לצמצם את ההוצאות ולחסוך״
המטפלת: ״ואת עושה זאת ממתי?״
אני: ״התחלתי לעשות את זה קצת לפני החתונה, בערך לפני 7 שנים ואני עושה את זה אחת לאיזה זמן״
המטפלת: ״שונוס ביקש לדעת מה מצבך בחשבון, זה שיח שקורה?״
אני: ״לא כל כך, כי אני מפחדת לדבר על זה״
המטפלת: ״את מפחדת שתקבלי על הראש שאת לא עושה משהו נכון.
אני חייבת שנבין כאן משהו, כי יש כאן בעית גבולות חמורה, את לא שייכת לאבא שלך, את אם כבר לעצמך או למשפחה שיש לך עם ונוס.
הכסף שלך זה הכסף שלכם, את חלק מבית״
אני: ״זה כמו שלא הייתי נותנת לאבא שלי להסתכל לי על רשימת הקניות שלי בסופר״
המטפלת: ״מה זה עניינו? ולמה בכלל הוא חושב שיש לו זכות להסתכל על פרנסה של משפחה אחרת, זה מידע פרטי ואם יש לך מידע שם שאת לא רוצה שהוא ידע?״
אני: ״אני יודעת שהוא לא מסתכל, כי כשהוא כן אז אני מקבלת על הראש למה ככה ולמה ככה״
המטפלת: ״באיזה זכות הוא מסתכל בחשבון שלי בלי לבקש רשות?! ולמה שתסכל לי בחשבון זה אדם נפרד, את כמעט בת 40.
המחשבה הזאת עלתה לך ואני מאד שמחה על כך, כי הטיפול הופך אותך למתכנסת לתוך סלפ של עצמך, לתוך האישה שאת רוצה להיות, בין אם זה החשקים המיניים, איזה אורגזמה את יותר אוהבת ופחות אוהבת, בין עם איזה אנשים את רוצה יותר ופחות בחייך, תזונה, ציפורניים מטופחות.
הבנאדם היחיד בעולם שיש לו נגיעה חוקית והגיונית למצב הכלכלי שלך זה ונוס כי את מנהלת איתו אינטימיות ארוכת טווח ובתוך הקשר הזה כל זוג מחליט איפה הוא שם את הגבולות שלו, יש כאלה שיגידו מה ששלך שלי ולהפך, יש כאלה שיגידו שאני בשירותים, מקלחת אין גבולות ואת יכולה להיכנס ויש כאלה שיגידו מה פתאום אני נועל.
יש כאלה שיגידו כל הפנטזיות המיניות שלי שלך, אני יכול לשתף אותך בכל פנטזיה מינית ויש אחרים שיגידו מה פתאום זה שלי ופרטי שלי.
כי גם בקשר של אינטימיות ארוכת טווח חייב להיות גבולות מדיוקים ומתואמים.
יש כאלה שיגידו שאני לא רוצה שתקרא את הדואר שלי״
אני: ״זה למשל משהו שגם אלנו ככה, מגיע דואר או חבילה והיא תחכה סגורה עד שמי שהזמין אותה יגיע, אני לא אפתח מעטפה, חבילה או משהו של ונוס והפוך.
יש דברים שיש לנו גבולות איתם, אני לא אכנס לו לשירותים והפוך״
המטפלת: ״אני זוכרת ששמעתי כמה פעמים, שונוס באולפן את לא נכנסת, את לא דופקת בדלת, הוא בעבודה כאילו הוא מחוץ לבית.
הרבה פעמים יש לנו גבולות או דברים טובים בזוגיות שלנו שנבנו בשלב בוגר יותר, אבל הסלפ שלנו נבנה פעם מההורים שלנו, הזוגיות שלנו פגשה הסלפ הבוגר שלנו אבל לסלפ הבוגר יש תלות קודמת בהורים או באיזשהם אנשים שהייתי תלוי בהם פעם והרבה פעמים אנחנו מגיעים לסלפ הבוגר עם עניינים לא פתורים מהתלות הקודמת, ההורים שלנו.
ויש שם עניינים לא פשוטים בבית שבו גדלת עם גבולות כי מצד אחד לא הגנו עליך ולא שמרו עליך ואנחנו יודעים שקרו לך דברים מאד לא טובים שאת חלקם אנחנו יודעים ואת חלקם לא.
התנור, היד שיצאה מהמקום, הצעקות, לזרוק את הדברים מהשולחן״
אני: ״שאני חושבת על זה, יש גם כאן עניין חמור של גבולות, כי הדלת שלי הייתה סגורה בזמן שלא הייתי בבית ושחזרתי אז ראיתי את הכל זורק והפוך על הרצפה״
המטפלת: ״כאילו היה גנב, אולי יצא לך לשמוע אבל לפעמים אנשים שחוו פריצה אומרים שזה כמו אונס.
את מבינה שחדרו לך לפרטיות, חיטטו במקומות הפרטים שלך.
המטפלת מספרת על תקרית עם הבת שלה שבגיל הנעורים שהיא על דעת עצמה החליטה לסדר את החדר של הבת והבת שלה כעסה שהיא נכנסת לה לחדר ומסדרת אותו ואחרי פעמים היא דיברה עם הבת והחליטו לעשות את הסידור ביחד.
ואני סיפרתי שאופן טבעי עם הבן של ונוס אמרתי לו שמתי שהוא ירצה לסדר את החדר אני אעזור לו ונעשה את זה ביחד.
המטפלת: ״שחשבתי על המעשה שאני נכנסתי לחדר של הבת שלי שהיא לא בבית וסידרתי אותו על פי הראיה שלי וכמה זה לא בסדר, ואת מתארת מצב דומה רק שלך עוד הפכו, הוציאו את הכעס על דברים שהיית עושה וזרקו דברים בחדר שאת לא בבית, זה נורא.
הסוגיה שאת מביאה היא סוגיית גבולות ואני ממש חושבת שיש לעשות עדכון של החשבון, את לא יכולה שבגיל בוגר לאבא שלך יש הרשאה לחשבון שלך שיש לו זכות להסתכל לך בחשבון בלי להודיע לך ובלי שאת נותנת לו רשות ואז זה יהיה באחריותך.
אמרת משהו מאד נבון שזה מקשר אותך לאחריות שלך על הכסף ועל ניהול החשבון.
ואבא שלך מה הוא קשור, זה עוזר בדרך שהוא לא יכול להיות שותף לחשבון שלך, הוא רוצה לעזור אז שישאל אותך -״תגידי את צריכה עזרה״
כמו שאת אמרת לבן של ונוס שאתה תרצה תגיד לי ונסדר את החדר.
הוא גם לא יכול להכניס כסף לחשבון, כי זה לא חשבון שלו, גם עם הכוונות שלו טובות כמו שלי היו בסידור החדר של הבת שלי וגם אם הכוונות שלך לא טובות ולבקר את ההוצאות שלי, אתה לא יכול זה לא שלך.
אני: ״נכון זה ממש לא תקין, כי זה כאילו מוריד ממני את האחריות אבל אף אחד לא יהיו אחראי על הכסף שלי אם לא אני״
המטפלת: ״זה לא תקין כי הוא עושה לך דברים במרחב הפרטי שלך, זה מאד לא תקין. אני רוצה להגיד לך שאפו ענק, את עשית את הקישור הזה כי זה הרגיש לך לא תקין״
