החיים על סף תהום

אני מתחילה ומספרת על חזרתי לעבודה

אני: ״היה לי קטע ממש לא נעים מול ונוס ביום חמישי, שבמשך יומיים אני והבוס שלי מנסים לדבר אבל קצת כמו חתול ועכבר מתפספסים, והפעם היחידה שהצלחנו לדבר זה היה רק ביום חמישי בשעה חמש שזה בדיוק הזמן שבו ונוס ואני צריכים לצאת לסרט, בסוף הכל הסתדר בזמן ודיברתי עם הבוס שלי לפני שיצאנו אבל הצורה שהצגתי את הדברים לונוס כשחזרתי הביתה הייתה עקומה ולא מוחזקת ולא הצלחתי לשקף נכון את הלו״ז שלי לונוס״

המטפלת: ״אני מקשיבה לך ואני מרגישה שלפעמים את כאילו מחבלת במשהו כאילו בכוונה, הרי ברור לי שאת יודעת לעשות את הדבר הזה.

אם למשל זה היה משהו איתי, הייתי מעדכנת בזמן. אז למה זה לא קורה עם ונוס?

לא שאני והוא זה אותו הדבר״

אני: ״ברור וגם לונוס מגיע הכבוד שלעדכן אותו כמו שצריך ובזמן.

הבחנתי באיזה תרחיש של מה הולך לי בראש שאני לא יוזמת חופשות, אני לא מנהלת את השיח עם ונוס של ״מאמי בוא ניסע לכך וכך בעוד חודש, חודשים…״ זה לרוב בא ממנו״

המטפלת: ״למה?״

אני: ״כי אני שומעת בראש את השיח של אבא שלי, שאין לי כסף, ואני לא יכולה להרשות לעצמי.

אבל אני יכולה להגיד שאני רוצה שניסע לככה וככה, וזה אמור לעלות לנו ככה ואיך נוכל להתמודד עם זה, איך נערך לזה, אני יכולה לסדר את זה״

המטפלת: ״להעלות את זה כסוגיה זוגית״

אני: ״אני ממש מרגישה את המחסומים האלו״

המטפלת: ״שיש לך מחסומים בשיחות עם ונוס, זה נכון״

אני: ״גם עכשיו אחרי שהצפתי את כל הסיפור עם אבא שלי, זה כיבה לי את המיניות בצורה מוחלטת, כמעט שבועיים שאין לי חשק מיני ואם כן אז הוא יחסית נמוך וגם את זה לא באתי והבעתי בפני ונוס ולא אמרתי -״מאמי תקשיב אני לא מצליחה לעשות גם וגם אני לא מצליחה לחפור בטראומה ולהיות מינית״

המטפלת: ״את ידעת להגיד שזה כיבה לך? לך זה היה ברור?״

אני: ״לא, לא ידעתי להגיד לעצמי את זה״

המטפלת: ״אז איך עכשיו את יודעת להגיד?, ידעת להגיד בניך לבניך שהמיניות שלך חסומה?״

אני: ״לא, ונוס אמר משהו ואז הבנתי שזה מקור העניין שחוסם לי את המיניות והבנתי שלא אמרתי לו משהו על כך שאני לא מינית וגם לעצמי לא עדכנתי את העצמי במצב שבו אני נמצאת כרגע״

המטפלת: ״אני מכירה אותך כאחת שמדבר על זה שהיא רוצה, בא לך ככה וונוס לא זמין לך, מרוחק ואת נורא חרמנית״

אני: ״כן אני זוכרת את זה, אבל עכשיו אני מרגישה מאד מוזר, המיניות שלי ממש נכבתה לי בשבועיים האחרונים.

ביום שישי אחרי השיחות עם אבא שלי, רציתי לברוח וחשבתי שזה יהיה נכון לעשות סקס אבל שהצעתי לונוס הוא ישר זיהה שאולי אני בסוג של בריחה ושאל האם אני באמת שלמה עם עצמי ואחרי כמה רגעים עם עצמי הבנתי שאני מנתקת את עצמי מסיטואציה לסיטואציה ואני רוצה להחזיר את עצמי לעצמי״

המטפלת: ״אני מסתכלת עליך ומשהו קצת מפוזר, שיחקת עם הציפורניים? את נשמעת מבולבלת״

אני: ״יש לי המון דברים לדבר עליהם, כל מיני דברים שצפים לי מאבא שלי, כל מיני דברים שאני מפענחת עם עצמי ואני רוצה להביא אותם לידי ביטוי בטיפול ומצד שני יש ביני לבין ונוס ריחוק ותקיעות בגלל כל מיני דברים שהשיא שלהם היה בסופ״ש והכל נורא מוצף אצלי כרגע ויש לי רק שעה ואני לא יודעת ממה להתחיל גם עכשיו אני לא יודעת מאיפה להמשיך״

המטפלת: ״שבאת לכאן היה לך נושא ברור שאת רוצה לדבר עליו? עם ונוס זה הלך לא טוב, אבל זה מוכר לך? זה ברור לך?״

אני: ״זה עוד הפעם אותם דברים שנטשתי אותו, בזה שקבעתי את השיחה עם הבוס רגע לפני שאנחנו יוצאים לבילוי היחיד שהיה לנו ואני מבינה שזה מעליב״

המטפלת: ״שקבעת את השיחה ידעת שזה נופל על הזמן יציאה או לפני שידעת שזה זמן יציאה?״

אני: ״לא, קבעתי את השיחה אחרי שידעתי שזה יהיה על הזמן לצאת, כי היה חשוב לעשות את זה לפני ה 1 לחודש וידעתי שזה לא יקח הרבה זמן, הרגשתי שיכלתי לעשות את בין לבין וכך באמת היה״

המטפלת: ״אבל למה לא להגיד לונוס שקבעת את הדברים ככה, את כאילו לא מחזיקה את זה בראש או שפחדת להגיד לו ואמרת טוב אני אתעלם מזה יהיה מה שיהיה״

אני: ״יכול להיות שפחדתי להגיד לו, לא רציתי שיהיה איזה אישיו שבסוף כן היה אפילו שהשיחה הסתיימה לפני שיצאנו ״

המטפלת: ״דווקא בגלל שלא ציינת, ממה פחדת לעשות אישיו? מזה שונוס יעלב שאת קובעת דברים על הזמן הזוגי שלכם?״

אני: ״בדיעבד לא חשבתי על זה ככה, כי ידעתי שזה חשוב לו שאני אעשה את השיחה הזאת.

ניסיתי לתמרן בין הכל…״

המטפלת: ״אבל זה אחלה ולא עשיתי משהו פסול זה רק הלתקשר את זה איתו, איך הוא כן ידע על זה?״

אני: ״שחזרתי הביתה בצהריים והוא שאל אם הייתה שיחה ואחרי שאמרתי שלא ומתי היא כן תהיה והוא אמר שזה בדיוק הזמן שצריך לצאת וזה היה עקום״

המטפלת:״ולא יכלת להגיד לו, כן נכון אבל לא היה שום זמן אחר, זה יהיה 5 דקות ונסיים עם זה וראית שזה הרחיק אותו, הוא הרגיש שלא זכרת אותו, לא חשבת שבזמן הזה תהיי איתו וקבעת לך עוד דברים ובעצם משמיטה אותו״

אני: ״אני לא “detect to him"

המטפלת: ״ה “detect to him בהרבה ינזק אם תדברי 5 דקות עם הבוס?, מה דעתך לענות על זה? יש לי הרגשה שאת מקבלת כל מה שונוס יגיד עלייך, את זוכרת איך הוא תיאר את עצמו כתינוק עטוף בעיתון ישראל היום וזרוק ליד הפח, החוויה הזאת לא קשורה אליך, מישהי שם הרבה לפניך עשתה את זה לפעמים יש לי הרגשה שאת קצת לא יודעת לנהל את החיים בצורה שאת עושה גם וגם וגם״   

אני: ״לפעמים שאני מוצפת אני פחות מצליחה״

המטפלת: ״ואני חושבת שמה שקורה לך בג׳ינגול הזה והכדורים נופלים לך״

אני: ״אני לא בטוחה שזה הכדורים שנופלים, כי אני כן מצליחה לעשות את כל הדברים ביחד אבל אולי זה יותר משהו שאני לא מצליחה לשמור על שלוות נפש מסוימת״

המטפלת: ״את מרגישה שאת לא מצליחה לשמור על רוגע פנימי בניהול?״

אני: ״כן, כי אצלי זה מסודר שעד השעה 4 אהיה אחרי המקלחת ואז עד 16:20 איפור, שיער ולבוש ולפעמים מבחוץ זה נראה מבולגן״

המטפלת: ״זה נשמע ונראה ומבחוץ שאת מנסה שלא יפלו לך דברים למרות שאם אני מבינה נכון את בראש תכננת וחשבת בסדר נכון.

אני חושבת שהסיפור כאן הוא שברגע שהגעת הבית ואחרי שהוא שאל אותך יכלת באותו הרגע להגיע -״תשמע לא הצלחנו לדבר כל היום ולא הצלחתי לקבוע לשום שעה אחרת וקבענו ב 5 אבל 5 דקות אחרי אני כבר אסיים ונגיד ולא אמרת אני רוצה להבין למה את לא עומדת על גבולותייך?

ונוס בא אליך בטענות שאת שכחת ממנו, השמטת את הכדור שנקרא זמן זוגי בין ונוס לתהום, הוא רגיל שאת שומות את הכדור הזה, לא מחזיקה, ויש לו אישוי עם זה הרבה לפנייך, הרבה לפני שאת שמטת אותו אי אילו פעמים בחייכם המשותפים, יש לו נקודה רגישה, מישהי שם המון פעמים שמטה אותו שם ואת מקבלת את האשמה הזו על עצמך בצורה מוחלטת, את הופכת להיות חסרת מילים, הופכת להיות ילדה נזופה באותו הרגע״

אני: ״כי זה משחזר לי את המילים של אבא שלי, אני ממש מרגישה את זה שהוא היה אומר לי, -״זה לא בסדר מה שעשית, ביזבזת הרבה כסף״ אני מצטערת שאני עוברת בין דברים פשוט אצלי הכל מבולגן בראש.

בפעם האחרונה שהייתי אצל ההורים שלי ובישלתי להם איזה אוכל ולמחרת שאלתי את אמא שלי איך היה העוף?

המטפלת בטון קר: ״למה בישלת להם?! מיוזמתך?״

אני: ״לא, אמי אמרה משהו ואז אמרתי טוב שניה אני אכין את זה״

המטפלת: ״הם אמרו תודה?״

אני: ״אני לא זוכרת, אבל אני שאלתי איך היה ואימי אמרה שכולם אהבו ואבא לא אהב את זה, וזה כל הזמן איתו ככה, לפני כמה שנים הוא היה מביא לי בשר ועוף כדי שאני אכין לו, הייתי מכינה ושולחת לו ואז הוא היה אומר שזה לא טעים ומבקר את הבישול שלי״

המטפלת: ״אויי אני לא מאמינה! את באת מהבית שלך שבו את מבשלת ומחזיקה אותך ואת הבית שלך, את מגיעה להורים מכינה אוכל והוא אומר שזה לא טעים?! אני לא מאמינה, בא לי למות מזה, זה מפוצץ אותי מכעס ומזעם״

אני: ״ואני אומרת לעצמי שאני לא רוצה להכין שם ולהם אוכל״

המטפלת: ״אז למה את באמת מכינה?״

אני: ״אני חושבת כי אמא שלי אמרה שהיא רוצה להכין משהו לנכדות שלה״

המטפלת: ״ולמה זה קשור אליך?״

אני: ״אין לי מושג למה לקחתי את זה על עצמי?״

המטפלת: ״כי את מרגישה שאת לא שווה כלום, ואת צריכה להוכיח שאת שווה משהו״

אני: ״יש בזה משהו, הרבה פעמים אני מרגישה ככה מולם״

המטפלת: ״זה לא רק אצלם שונוס מאשים אותך, אני רוצה שתעני לו״

אני: ״ונוס ממש לא נותן לי את ההרגשה שאני לא שווה, אף פעם הוא לא גרם לי להרגיש ככה, אבל שהוא מאשים אותי ואז אני יודעת שזה משחזר לי את המקומות האלו מול ההורים שלי״

המטפלת: ״את ההרגשה המשפילה מול אבא שלך, הוא היה יורד עליך.

את מסכימה איתי שלא עשיתי משהו איום ונורא, אני רוצה רגע את תהום הבוגרת שיכולה לחשוב בצורה חכמה, מנהלת תחום במקום העבודה שלה, עם הרבה לקוחות והיא לא מפילה שם כלום, כי אם היית מפילה לא היו מחזיקים אותך שם. וגם במקום העבודה הקודם הייתי אחראית.

בואי לא נתבלבל, את יודעת להחזיק בצורה מצויינת המון דברים, אני חושבת שהסיפור עם דמות אהבה, באינטימיות ארוכת טווח הוא סיפור שונה מבחינה נפשית שלך, כי זה פוגש אותך באינטימיות ארוכת טווח שגדלת בתוכה, ושם חוץ מזה שהם הפילו אותך בלי הפסקה, הם לא דאגו לאכול, הם לא זכרו שאת צריכה דברים מסוימים או להגיע לאנשהו, לעשות כל מיני דברים הם רק היו כועסים וצועקים וגם ירדו עליך, אבא שלך ירד עליך, בצורה מאד משפילה, הוא גם הזניח אותך ולא שמר עליך וגם ירד עליך שאמר שאת לא יכולה את זה, את לא יודעת את זה, הוא כל הזמן אמר שאי אפשר לסמוך עליך במילים אחרות, את מגזימה עם דוחות, בהוצאות בכרטיס אשראי וכו׳

ושאת ניבזית הוא ממש ירד עליך.

כהורה יורד על הילד שלו, ועוד איזה הורה מצד אחד הוא רך אליך ואוהב אותך, הרי ידעת להגיד שהוא אוהב אותך?״

אני: ״אני חושבת שכן למרות שהיום אני לא כל כך בטוחה״

המטפלת: ״אבל בוודאות את יודעת שהוא ירד עליך המון, תביני שאת הפנמת את זה, כמו כולנו, אם אני אדבר ככה לילדים שלי גם הם יפנימו את זה, האמירות שלו נפלו על הפרעות קשב שהיו לך, למרות שאני לא בטוחה שזאת הפרעת קשב, יכול להיות שזה היה איזשהו מתח נפשי שגרם לך להיות קצת מעופפת להסתכל דרך החלון, לחשוב על דברים שלא קשורים ושהיו קוראים לך הייתי מתעוררת מההתנתקות ולא כל כל זוכרת איפה היית, חלק מזה יכול להיות שזאת הפרעת קשב של בנות ויכול להיות שזה סטרס מאד גדול שגדלת בו ויש מצב שהיית מתנתקת כי לא יכלת להכיל סיטואציה של קשב ממוקד לאורך זמן.

אז האמירות של אבא נפלו על ערך עצמי מאד לא מפותח, כי היו יורדים עליך בבי״ס, כמה את לא מסתדרת וכמה את לא מצליחה לא חברתית ולא לימודית ואז יש לנו חוויה פנימית של מישהי שהיא ממש לא בסדר כל הזמן והיא גם מושפלת ויש לנו דמות אהבה מאד משמעותית הכי משמעותית בחייך אלא אדם שאת חייה איתו חיים משותפים, ויש תלות רגשית״

אני: ״אבל ונוס לא יורד עליי״

המטפלת: ״הוא לא יורד אבל את מקבלת את האשמה הזאת, את משחזרת את זה שאת לא בסדר, הוא לא יורד עליך כמו אבא שלך״

אני: ״ממש לא!״

המטפלת: ״ובגלל זה הוא גם עושה תיקון, כי הוא גם מאד מאמין בך, הוא מאד מעריך, וחושב שאת יכולה להצליח בהרבה תחומים.

התחום היחיד שהוא מאשים אותך, שאת מפילה את המרחב המיני ובכלל את האכפתיות שלך כלפיו.

מה זה התיאור של התינוק העטוף בנייר עיתון של ישראל היום, תזכירי ישראל היום זה עיתון נחות ולא משהו מעורך כמו ״הארץ״.

הוא משליך עליך ואומר שאת עוטפת אותו בעיתון הכי נחות שיש וזורקת אותו בפח זבל, תחשבי איזה דברים קשים הוא אומר לך, זה נורא קשה ואני רוצה שתתנגדי.

כי הוא לא אבא שלך ואת לא הילדה שלו, שתגידי לו, מאמי אני שומעת שאתה מאד פגוע וכואב לך אבל זה לא יפה מה שאתה אומר כי אני לא עטפתי אותך בישראל היום ואני ממש לא הזנחתי אותך, אני אמרתי לבוס שלי שנדבר ואם לא אסיים אז תוך כדי מקסימום נתחיל ביציאה לכיוון הסרט וזה לא אמור להפריע לשני הדברים להתקיים.

למה זה נקרא הזנחה? למה זאת השמטה?

את מסכימה איתי?״

אני: ״אני לא חושבת שזה הזנחה, זאת אפילו לא הבעיה של ה 5 דקות שגזלתי מפה לטובת פה, הוא גם לא כעס על זה, הוא כעס על זה שלא עדכנתי אותו, שלא חלקתי את זה בצורה אחראית -״עד 17:05 תהיה השיחה ואח״כ אנחנו בזמן שלנו.

זה בעיקר העניין של ההחזקה הזאת״

המטפלת: ״נכון, ועדיין את לא הוחזקת כל החיים שלך ולכן יש רגעים בהם את מפילה ולא מחזיקה.

אבל אני ניסיתי להגיד את זה כמה פעמים וזה לדעתי למה הוא עזב, כי הוא לא קיבל ממני הבנה מלאה למצב הרגישי שלו באותו הרגע, שהוא קשור ב 80% לאמא שלו, ואת אבא שלו ואת המטפלת הדפוקה שהייתה לו ששכחה ממנו ועשתה סשנים בזמן שהייתה אמורה לשמור עליו ואני מבינה לגמרי כמה הוא הופל שם.

אבל כאן זה עניין של 5 דקות ואת צריכה לשים לו את המציאות הזאת ולהגיד לו שהוא מאשים אותך במשהו שהוא לא נכון, זה אולי היה נכון לפעם למזמן שאת היית מבטיחה לו שתשמרי על עצמך ועושה סקס לא מוגן, שאת היית שומטת אותו ולא עושה לו אפטר קייר״

אני: ״ביום שבת עשינו סקס, אחרי כמעט ששבועיים לא עשינו והוא אמר שהוא מרגיש שאני לא מספיק יודעת מה אני רוצה ועשינו כל מיני דברים והוא אמר שהוא מרגיש שהוא לא יכול לסמוך עליי״

המטפלת: ״שאת לא עקבית, את מבינה את המשפט הזה?

הוא מאד יודע להסביר את הכאבים שלו.

אחת הבעיות שמפריע לי שהוא הפסיק טיפול שהוא לא מצליח לראות שקורה בניכם שיחזור, זה לא את משחזרת לו״

אני: ״אני חושבת שהוא יודע״

המטפלת: ״אבל גם הוא משחזר, זה לא רק את משחזרת, בשיחזור צריכים להיות שניים שהוא יבין איפה הצד שלו שהוא משחזר, הוא באותו הרגע מאשים אותך שאת לא מספיק החלטתי.

בשפה נפשית הוא אומר שאת אמא שאין לך מושג מה את עושה, את פעם אחת שמה אותי פה ושמה אותי פה, פעם את רוצה ללכת, פעם את רוצה להישאר, כן לחבק אותי לא להחזיק אותי, פעם אחת את רוצה לנשק אותי פעם אחת את רוצה לקרוא מאמר. את אמא שאין לך מושג מה את רוצה לעשות איתי עכשיו.

זה מה שהוא מנסה להגיד לך על אותו מפגש מיני שהוא מנסה להגיד שאת לא מחוברת לעצמך, שאת לא יציבה.

הוא באותו הרגע מרגיש שהוא לא יכול לסמוך על האמא הזאת, כתינוק הוא מת מפחד, תחשבי על תינוק שגדל אצל אמא שאין לה מושג.״

אני: ״זה נורא ואיום״

המטפלת: ״תינוק מרגיש בלי חרדה, רגוע ובטוח אם האמא יודעת מה היא עושה, לא משנה אם היא מחזיקה אותו על הידיים או מנענעת אותו בעריסה, או שהיא מאכילה אותו. לא משנה מה היא עושה כשהיא בטוחה בעצמה שמה שהיא עושה היא עושה את זה בלב שלם בהתכוונות מלאה והיא עושה את זה מתוך דאגה ואכפתיות לתינוק שלה, אז התינוק רגוע, הוא לא מת מפחד.

ואני חושבת שונוס מרגיש מוצף, בחרדה שהוא מרגיש אותך קצת לא אמא בטוחה בעצמה, שאת לא יודעת מה את רוצה.

עכשיו אני חושבת שאת לא היית אמא בטוחה שאותו הרגע, כי הוא האשים אותך ביום חמישי וזה יכול להיות משהו שנגרר לשבת, אחרי שאת אומרת שהיה סופ״ש לא טוב כל כך.

אם זה היה בחמישי ולפי איך שאני מכירה את ונוס, הדברים אצלו נשארים הרבה זמן, הוא לא זורם אחרי 5 דקות, הוא ניתקע על זה, הוא רגשית ניתקע על זה.

זוכרת שהיו פעמים שאמרת שאת לא יודעת מה לעשות, שהוא הרבה זמן מרוחק ממך״

אני: ״כן גם עכשיו אנחנו מרוחקים מאז.

והיה קטע ביום שני שהוא אמר לי אני לא מבין מה קרה, (אני מגמגמת) את מרגישה שאני כועס עליך, את פשוט הפסקת לראות אותי, לדבר איתי״

המטפלת: ״ממתי?״

אני: ״הוא אומר בשבועיים האחרונים או משהו כזה, אני לא בטוחה ממתי התרחקתי אולי בשבועיים האחרונים מבחינה מינית התרחקתי ויכול להיות שהייתה החמרה בשבוע האחרון.״

המטפלת: ״אני חייבת רגע להחזיר את עצמך לעצמך ולסמוך על עצמך״

אני: ״ אני ממש מעורערת, היום פעם ראשונה שטיפה לאיזה רגע מסוים הצלחתי להרגיש קצת יותר טוב בתוך הגוף שלי, אחרי הסתכלתי על עצמי במראה והיה לי איזה כוח מסוים שלא הרגשתי אותו כבר שבועיים שלושה״

המטפלת: ״המפגש עם אבא שלך ממש עירר אותך״

אני: ״זאת הפעם הראשונה שאני במצב כזה ואני בוחרת שלא להתנתק מעצמי ולחזור להרגיש את מה שאני מרגישה.

כי הוא היה כל כך קשה להתמודדות בהמון מובנים״

המטפלת: ״זה היה מזעזע, זה היה אלים נורא במקום שאת באת זקוקה ומשתפת בפגיעות שלך, בהרגשה שלך. זה היה מאד אלים ומשפיל״

אני: ״זה גם הציף כל כך הרבה דברים שנעשו ממנו כל השנים האלו״

המטפלת: ״כמו מה?״

אני: ״שדיברתי עם אמא שלי, היא אמרה שהם שילמו לי כל מיני דברים ושלמדתי עיצוב והפקת אירועים, ובאמת שעשיתי את זה הייתי תלמידה ממש טובה המורות שלי עפו עליי.

המטפלת: ״וואו, מנהלת אירועים? זה תפקיד ממש גדול, אני רק מדמיינת מה היא צריכה לעשות ולהחזיק בו זמנית״

אני: ״אני יודעת, ובדיוק קיבלתי הצעת עבודה מאח של חברה אז נכון שזאת לא הייתה משרה מלאה בהתחלה והיו עוד כל מיני דברים שהתגבשו והתחילו להתקדם תוך כדי.

ואז הייתה יומולדת לאבא שלי וחגגנו במסעדה והוא אמר איפה הוא רוצה לחגוג ואני סידרתי את הכל ואחרי זה הוא אמר שהוא דיבר עם החבר שלו, שאני אפילו לא זוכרת שאני דיברתי איתו אי פעם, והוא אמר לו שאני לא מתאימה להפקות אירועים״

המטפלת (בטון חד): ״מי שאל אותו?״

אני: ״אני לא זוכרת מה היה שזה הגיע לזה, עכשיו אם אבא שלי אמר דבר כזה ולא הגעתי להפקות אירועים סופו של דבר אחרי זה אז אני רואה בבירור מה קרה.

שהוא אמר מילים לא נעימות ואני וויתרתי לעצמי על זה״

המטפלת: ״אבא אמר את זה מהחבר שלו, שמי שאל אותו בכלל, ומה החבר שלו מבין בהפקות.

ואת אמרת שאם אבא לא מאמין בי…

אני לא מאמינה״

אני: ״אני לא מצטערת על הכיוון שבחרתי״

המטפלת: ״זה דווקא משהו שיכול היה להתאים לך, אני מבינה איך את יכולה לדבר עם אנשים, לקחת פיקוד על דברים.

ואני מאד רואה אותך בנעלים האלו, זה די דומה לחברת תיירות.

את מאד נעימה עם אנשים, תמיד שאת מתכתבת איתי אני מרגישה את זה.

אני ממש כועסת שמאשימים אותך לחינם ואת מקבלת את זה, זה מכעיס אותי.

שונוס מאשים אותך כי להגיד שאת שומטת אותו זה חמור מאד יחסית למה שקרה, אני רוצה שתציבי לו גבול.

על מה כל הסיפור עם השיחה, הרי זה לא הוציא אותך מהלב שלי, והבילוי שלנו בלב שלי ואני לגמרי מסורה לבילוי שלנו.

מאיפה המסקנה שאני שמטתי אותך שוב, אני יודעת שזאת מסקנה טראומתית משנים עברו, גם מהחיים שלך של פעם וגם מהחיים שלנו המשותפים.

היו דברים ששמטת״

אני: ״נכון, אני לא מתנערת מהם״

המטפלת: ״אני רוצה להגיד לך שאת לא מתנערת מאחריות, את תמיד פה, את לוקחת על עצמך אשמה.

את כאילו רגילה להיות זאת שננזפת, זאת שאומרים לה שהיא לא בסדר, זאת שאומרים עליה שהיא דופקת את המצב.

ובגלל שתפקיד הזה מוכר לך מההורים שלך, או מבי״ס אז את כאילו מקבלת את זה בלי להתנגד״

אני: ״אני רגילה איפשהו להתנתק מזה, אבל אני מבינה שזה לא באמת מתנתק ממני, זה כן נכנס פנימה, שמאשימים אותי אז כבר למדתי לחיות ככה בניתוק״

המטפלת: ״זה פוגע לך בטראומה שלך, את לא היית מרגישה את העלבון אלא בוהה בציפורים בחלון.

אבל העלבון קיים והוא שוקע.

והנה בא ונוס אומר לך משהו שבדיוק נוגע במשקע ההוא, ששקע לאורך כל כך הרבה שנים ואני חושבת שמה שקרה בשבועיים האחרונים שאת היית באחד הרגעים הכי רגרסיביים שלך.

שאבא שלך בדיוק נגע בכל אותם המשקעים שהיו לאורך כל שנות הילדות וההתבגרות שלך אח״כ היה יורד עליך.״

אני: ״זה נורא, אני משחזרת את מה שהיה איתו, ופתאום רואה תמונה הרבה יותר גדולה, שבמשך שנים לא נגעתי בחשבון בנק שלי, כי פחדתי להיכנס לראות מה המצב, לנהל את זה.״

המטפלת: ״כי את לא יודעת לנהל? כי את לא סמוכת על עצמך בשיט? את נמנעת?״

אני: ״כן בדיוק, זה היה נכנס כסף ויוצא כסף וזהו״

המטפלת: ״ואף אחד לא מנהל את זה, זה מחוץ אליי.

שאנחנו נמנעים ממשהו זה סימן לחרדה״

אני: ״וואו כמה היה לי את זה, שבסופ״ש לא בא לי להסתכל בחשבון, אני אכנס ביום ראשון. והיום אני בודקת בכל יום״

המטפלת: ״האמירות הפנימיות שלך אף פעם לא התייחסת לזה, אבל אלו אמירות של הימנעות שתמיד אומרת שיש שם חרדה ולא סתם חרדה אלה חרדה טראומתית, חרדה שלהתעסק בה זה פחד אלוהים והנה נגעת בזה ואבא שלך החזיר אותך בדיוק לאותו המקום של החרדה הטראומתית.

הגעת הביתה ורצית לכסוס ציפורניים…״

אני: ״רציתי לקפוץ מהחלון, המחשבה הזאת של ״בא לי לנתק את הכאב נוראי הזה ממני״

זה היה זוועה, כל כך קשה״

המטפלת: ״ואת לא יכולה להגיד את זה לונוס״

אני: ״הוא יודע, והוא הכי מתוק בעולם אם איך שהוא היה איתי אחרי ועד עכשיו״

המטפלת: ״אבל זה לא מקובל שהוא בא בטענות אחרי שבועיים שרצית לקפוץ מהחלון מרוב כאב״

אני: ״אבל זה ממש לא ככה, הוא נורא חיבק ועזר לי מאד.

אני חושבת שאני שידרתי ״עסקים כרגיל״ ומנסה להרים את עצמי במהירות.

ובמקום להגיד לו שאני נורא רוצה שנעשה סקס אבל לא מסוגלת להיכנס למוד הזה אז רק תחבק אותי במיטה״

המטפלת: ״את פשוט לא את עכשיו, אני אפילו לא יודעת אם את חייבת להגיד מאמי אני נורא רוצה שנעשה סקס, כי אולי את לא רוצה, פשוט אפשר להגיד -״מאמי אני יודעת שעבר שבוע לא סקס ואני לא יוזמת אבל אני על הפנים.

השיחה עם אבא הפילה אותי על הקרשים, רציתי לקפוץ מהחלון.

זה הדבר שאני מבקשת ממך שתהיה אחראית עליו, ואני יכולה להתקומם כי ונוס לא כאן כי הוא ויתר על הטיפול ואני לא יכולה לטפל בו.

ואני חייבת שתראי את המצב מנקודת הראות שלך, שהיא שונוס לא צודק שאת שכחת ממנו, שאת שמטת אותו.

את במצב באמת מאד טראומטי בשבועיים האלו והדבר שאת אחראית עליו זה להגיד את זה ״מאמי תשמע אני לא במצב למפגשים מיניים, אני יודעת שאני לא יוזמת כלום כבר כמה ימים או שבוע ואתה חשוב לי אבל אני על הפנים״

תכתבי לך תזכורת יומית לחשוב על המרחב המיני ולהגיד על זה אמירה.

למה אני חושבת שתזכורת תעזור, כי את בצורה אוטומטית שומטת את ונוס, לא כי את באמת רוצה לשמוט אותו אלא כי שאת נמצאת ברגעים כל כך קשים כמו עכשיו עם ההורים שלך, את הופכת להיות ילדה קטנה ששמטו אותה, ושאת ככה את לא יכולה לזכור את אישה בוגרת אישתו של ונוס שגם הוא תינוק ששמטו אותו והוא מצפה ממנה להיות הדמות המחזיקה האימהית הלא שומטת, את לא יכולה להחזיק את זה בראש.

אני עשיתי לעצמי תזכורת עם הבת שלי, לא להעיר לה על הסידור של החדר ובכל יום בשעה שאני מתכתבת איתה אני זוכרת לא לכתוב לה משהו על זה.

ואח״כ זה הופנם לי עד שהבנתי כמה זה עושה לה רע.

אני חושבת שהסיפור שלך שמצד אחד את צריכה לקחת את הרגישות של ונוס בסיפור״

אני: ״וחשוב לי לדעת מה הוא מרגיש! מאד חשוב, אכפת לי ממנו בטירוף״

המטפלת: ״אני יודעת והבעיה שרק אני ואת יודעות את זה, וברגעים שהוא מרגיש מושמט ואני אדייק זה שהוא מרגיש מושמת, היו רגעים ששמטת, היו מספיק דברים בחיים של פעם עוד לפני שהגעתם לטיפול, שלא דאגת לו אחרי סקס עם גברים אחרים, שלא שמרת לו את הקינואה זה כן לשמוט אותו.

אבל יש כל כך הרבה פעמים שהוא מרגיש מושמט וזה לא שאת שמטת אבל אולי היו לך עוד דברים על הראש. כמו הסיפור עם ההורים שהפיל אותך על הקרשים אז אי אפשר להתעלם גם ממך.

אי אפשר להגיד שכל מה שאת צריכה לעשות זה רק לא לשמוט אותו״

אני: ״אני חייבת לעצמי לא לברוח ממה שקורה כרגע.

מילון פעמים מאז שזה קרה רציתי לברוח כל כך, ואז עצרתי ואמרתי לעצמי רגע שניה״

המטפלת: ״וגם להגיד לדמות אהבה שיכול להיות שאת לא לגמרי מפוקסת, כי עובר עליך גיהינום״

אני: ״בהתחלה הוא יותר הבין וגם אני, אבלאח״כקצתברחתי

ויכול להיות שהוא חשב שזה עבר״

המטפלת: ״חייבים להבין איזה גיהנום את עברת ועדיין עוברת,

את בישלת להם והיא אומרת לך שזה לא טעים לו.

גם אם הוא אמר לה שזה לא טעים, תסתמי ואל תגידי את זה.

תגידי תודה רבה ביתי האהובה.

מה היא אומרת משפט כזה שאבא לא אהב״

אני: ״זה תמיד ככה איתו, ללכת איתו למסעדות זה נוראי, גם אח שלו ככה אבל ההבדל בניהם זה שאבא שלי קמצן והוא יכול לעשות סקנדל מסטייק שעולה 50 ש״ח״

המטפלת: ״להפוך את כולם לאנשים זוועתיים.

גם לא להגיד תודה על שבישלת, אני מזועזעת יש לך בית משלך״

אני: ״בשיחה עם אמא שלי, הוא אמרה שהיא דגלה בחינוך ליברלי שמאפשר, שסיפרתי לונוס הוא אמר how convenient…״

המטפלת: ״חינוך ליברלי שלא כולל אוכל?״

אני: ״אני ממש לא הרגשתי חינוך ליברלי, חדרו לי לפרטיות והתערבו לי בכל מיני דברים בלימודים, ובגוף.

אני לא הרגשתי שיש לי חופש לגלות את העולם ושהם סומכים עליי, או לעזור לראות תמונה מלאה של העולם״

המטפלת״ זה לא חינוך ליברלי, זאת הזנחה

שלילדה אין מסגרת של אוכל, ואין מסגרת של דאגה ששואלים מה שלמה״

אני: ״גם עכשיו זה ככה ולא רק אז, אם אני לא אתקשר אז לא יתקשרו אליי.

אבא שלי בכלל לא מתקשר אליי ועכשיו הוא גם כועס עליי״

 

המטפלת: ״בא לי לחבק אותך, בא לי לזעוק את עזקתך לעולם קצת הוגנות, קצת צדק.

לא יכול להיות שאת עוברת גהינום ומבשלת להם והם לא אומרים תודה

ולא לוקחים אחריות על החלקים שהם שלהם

ואת כל כך רגילה לוותר לעצמך, אף אחד גם ככה לא ישים לב אם אני עצובה או לא ולא תהיה להם האכפתיות להראות לי אז אני אתנתק ואת מתנתקת מהכאב גם בבית אל מול ונוס ומנסה לשדר עסקים כרגיל.

וחשוב שונוס ידע שאת לא רק האמא המזניחה שעוטפת אותו בישראל היום.

שאת גם את עצמך, יש לך את עצמך, את מגדלת את עצמך, יש שם אותך הילדה שאין לה הורים עכשיו כי ההורים שלה עדיין יורדים עליה, מנצלים את מה היא יודעת לתת בלי להכיר תודה על כך ובלי לקחת אחריות אז אין שם הורים שאפשר לסמוך עליהם.

אז את ההורה לעצמך ובשבועיים האחרונים הייתי מאד מוטרדת ומאד גמורה ורצית לקפוץ מהחלון שזה משקף את הכאב שלך אז זה לא נכון ששכחת ממנו ולא שמטת אותו, פשוט היית במצוקה איומה.

את צריכה לקחת על עצמך ולהגיד -״מאמי אני במצוקה גם אם לא רואים את זה, אז עכשיו אני לא במרחב מיני כל כך, קח בחשבון שאני לא בטוב.״

וכן אפשר לחזק במגע נשיקות, חיבוקים ותשומת לב.