החיים על סף תהום

אני זוכרת שהייתי ילדה ואבא שלי ראה אותי בוכה ממשהו שכאב לי והוא אמר לי כמה פעמים לא לבכות.

והוא די חיכה שאני אפסיק לבכות ואפשר יהיה להתקדם בחיים.

הוא אמר לי להספיק לבכות, ביטל את הכאב ורצה לא להתעסק בזה

אני זוכרת שהוא ניסה לחבק אותי אבל זה היה זר לו, המגע שלו היה קר ומהיר בטח לא משהו שאפשר היה להשוות בתוכו זה בעיקר היה לא נעים הוא פשוט עזב את זה ובעיקר אותי עם הכאב והעצב.

וככה המשכתי בחיי, עם יכולת להתנתק, לחנוק עצב ודמעות.

ובעיקר חומה ענקית על הרגשות שיוצרת בור ענקי בלב.