בגיל 12 בערך בעקבות איזה ריב עם אמא שלי, נכנסתי לחדר, הסתגרתי עם המוזיקה שלי ונדרתי נדר שאני לא אהיה כמוה.
נדר זה לא משהו שהיה נפוץ בשפה שלי, שלנו.
אני לא זוכרת על מה היה הריב שהחלטתי שמה שהוא עושה זה לא בסדר ואני חייבת לפעול אחרת לכן ברחתי משם מתי שרק יכולתי, גם ככה הרגשתי שלא רואים אותי אז אולי במקום אחר יראו אותי יותר.
אני זוכרת שזה היה משהו ממש נחרץ הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה כמוה.
עם הזמן פיתחתי דרך להדחיק את המצוקה על ידי התנתקות וזה לא משהו שאני גאה בו אבל אני די טובה בזה.
ההתנתקות עזרה לי להסתיר את האגרסיות, הכאב, עצוב למעשה הכל.
הסתרתי כל כך טוב שאף גורם חינוכי חיצוני לא ראה, גורם כזה שאמור לראות בעיות כאלה ולעזור.
וגם גורמים טיפוליים לא ראו שלוש מטפלות/ פסיכולוגיות לא ראו וגם היכולת של המטפלת האחרונה הייתה בקלות יכולה להתפספס.
כמו שהסתרתי את זה מהסביבה הסתרתי את זה מעצמי והייתי משוכנעת שאם לא אתן לזה במה זה ייעלם (התמימות שלי…)
בגיל 15 היה לי את החבר הראשון וכמעט כל הזמן הייתי אצלו כי אפשר היה להיות שם וכך גם עם החבר בגיל 17
שהייתי בצבא המצב בבית כבר היה בלתי נסבל ורק חיכיתי לרגע הזה שאוכל לעזוב את הבית, זה היה יוצר חשוב לי מלימודים, קריירה, הטיול הגדול רק רציתי לברוח ושתהיה לי יכולת להחזיק את עצמי איכשהו.
אחרי גיל 20 שעזבתי את הבית לקח עוד זמן אבל הקשר עם אמי קצת יותר התייצב אולי כי הפסקתי להיות מאויימת ומותקפת ממנה.
אבל עדיין נשארו בי צלקות בנפש ממנה וגם מאבי, אני לא מסוגלת לחבק אותה, לקבל או לתת לה מגע ואם אני צריכה להראות לה שאני שמחה לראות אותה אז אחייך.
עד לא מזמן לא ידעתי מה אני צריכה לעשות כדי לא להיות כמוה ואני מקווה שעכשיו יש לי יותר כיוון מה לעשות אחרת.
