החיים על סף תהום

אני לא יודעת למה בסוף אני תמיד חוזרת לכאן.
העברתי את הבלוג שלי מכאן, ובכל זאת זה לא אותו הדבר.
אני תהום עם כל השריטות שלי, כל הדברים הטובים והרעים שבי.
העברתי את עצמי למקום שבו התגובות ממש לא מתקרבות לכל השיט שכאן.
מצד אחד שיט ומצד שני השיט שאני כל כך אוהבת.
ובמחשבות שלי אני אומרת שהכל צריך להיות במקום אחד ולא מפוצל.

וגם עם כל מי שאני לא מצאתי איזה קבלה או תקשורות של ממש.
שם אני לא יכולה לכתוב על הנס שקרה לי.
והנס הוא:
שאחרי שכבר השלמתי עם העובדה הכואבת שהויבי הרביעי שלי מת. וכבר הודעתי למלכת הויבירטורים שאני צריכה תחלופה חדשה, ביום שני שהייתי אם הסאב האנלי והצגתי בפניו את הציוד שלי, והויבי פתאום התחיל לעבוד. זה היה כל כך מוזר.
כנראה שהיה צריך לנוח קצת.
מה שעוד משעשע בכל הסיפור הזה שלעבד החדש יש את השם של הויבי הראשון.

כמה שטויות על ויברטורים.

זהו הוצאתי את זה.
משהו בי שמח לכתוב כאן.