החיים על סף תהום

בגלל שאני לא באמת יודעת לחיות ביציבות ושגרה

ברגע שקצת יותר קל ומצב פחות משברי אני משחררת את האחיזה ממה שחשוב לי.

הבעיה שאני לא יודעת טיפה להרפות לטובת תחזוק שגרה, אני בעיקר יודעת לשמות עד שאני מאבדת אחיזה.

כמו עכשיו קצת הרגשתי יותר טוב, יציבות מסוימת ושחררתי את ההחזקה והחבל ברח לי מבין הידיים.

והמצב עכשיו הוא ששוב להרים מחדש וכמה שזה קשה, שוחק ומתיש כל פעם ולהחזיר את מצב לקודמו להחזיר את האמון שנפגע.

ויותר מזה, אני יודעת שהנפש שלי תמיד מחפשת קיצורי דרך וכאן זה לא עוזר להיפך זה יותר מפריע.

איך יכול להיות שלא שמתי דגש על הדברים שחשובים לי שהשמטתי אותם, איך וויתרתי בקלות כזאת על מה שאני אוהבת ועושה לי טוב.