החיים על סף תהום

כחלק מהטיפול אותו אני מעבירה לעצמי החלטתי לקדם שיחות עם ההורים שלי, עם כל אחד מהם בנפרד.

שבוע שעבר עשיתי שיחה טובה מאד עם אימי שהרגשתי מאד טוב לאחר מכן.

התלבטתי ביני לבין עצמי כמה ימים, הרי לא דיברנו מאז חודש פברואר והחלטתי לקדם שיחה עם אבי, כתבתי לו ברביעי והוא ענה יום לאחר מכן, קבענו לדבר אבל קיבלתי ממנו כל מיני תשובות מעורפלות ולא ברורות והחלטתי שאני לא נותנת לו למסמס את זה ואני זאת שקובעת מתי ואיך.

קבענו להיום בערב מחוץ לבתים שלי ושלו במקום ציבורי, כדי שנשמור על טון דיבור הגיוני.

והיום לקראת הפגישה שלנו התקשרתי אליו לבדוק שהוא יוצא וכו׳ ואז הוא עדכן אותי שהוא חזר עייף מהעבודה וביקש לדחות למחר או מחרתיים או יום אחר.

נשמתי עמוק לפני שעניתי ואמרתי לו שאפשר מחר אבל בהמשך השבוע יהיה בעייתי עבורי ונקבע עכשיו למחר ושיגיד מה השעה המועדפת עליו.

שניתקתי את השיחה הרגשתי כמו חדר בקרה שבו נדלקו כל מנורות האזהרה האפשריות שאבא שלי הוא כן אדם שמסוכן עבורי ואסור לי להיות חשופה ופגיעה מולו, כמו שהמטפלת המינית שלי הייתה מתארת את התינוק החשוף אל מול ההורה.

עכשיו באמת יכול להיות שהוא חזר עייף מהעבודה אבל בכל זאת אני זאת שהתקשרתי רגע לפני שיצאתי לפגוש אותו ואם הוא היה עייף הוא היה צריך לעדכן ולא לתת לי את העדכון שאני מתקשרת.

אני לא הצלחתי להירדם הלילה ובמשך כמה שעות התהפכתי במיטה ועברתי לסלון לסירוגין ורק לקראת 2 בלילה הצלחתי להירדם עד 5:20 שקמתי מסיוט בו נחשפתי לקרינה רדיואקטיבית כי לא הייתי ממוגנת.

הלכתי לעבודה ליום עמוס וחזרתי במטרה לפגוש אותו.

וחשבתי כמה סימלי זה שהיום ניפגש והיום זהו גם ה Father day

ומצד שני אני רואה סעיף מאד בולט שכתבתי לעצמי שאני רוצה לדבר איתו עליו הוא

- ״אל תתעלם ממני ואל תנטוש אותי באמצע.״

אני חושבת כמה שזה פוגע, כואב, שובר את האמון ומרסק את הנפש ואני רואה איך משחזרת בדיוק את אותו הדבר בקשר הזוגי שלי.