משום מה אף פעם לא חשבתי לעצמי שיש לי דדי אישיוז אולי כי הנטישה שלו כלפיי לא הייתה רצופה ובגיל ההתבגרות הוא כן היה נוכח וזה כן משהו שעזר בזמנו אבל גם יצר בילבול.
אני מרגישה איך הסיטואציה שאתמול שהוא הבריז לי וכמה שהיא מפעילה אותי, מוציאה ממני מלא אגרסיות, מציפה אותי בתחושות שקשה לי להתמודד איתן ובא לי לברוח ואני רק רוצה לפרוק אותן ולהוציא אותן ממני.
כל כך הרבה פעמים רציתי שהוא יהיה גאה בי ואני בספק אם איי פעם קיבלתי ממנו חיזוק כלשהו.
ומשם הכמיהה לתחושה שאני כל כך רוצה להרגיש בטוחה וברגע שהיא נפגעת אז המנגנון שמופעל הוא -״אני לא אהיה שלך״
עכשיו הרבה דברים מתבהרים לי בקשר איתו
דבר ראשון הוא סוג של איום לנפש שלי ואסור לי בשום אופן להיות חלשה מולו, נזקקת אני חייבת תמיד להגיע ממקום של עוצמה וכוח.
ההתנהגות שלו היא בדיוק כל הפעמים שהוא דוחה את הבקשות שלי לבוא לסדר משהו בבית ולעומת זאת אצל סבתא שלי הוא היה מגיע עוד באותו היום שהיא הייתה אומרת שצריך משהו או אפילו שהיא בכלל לא הייתה אומרת והוא היה שם לב לזה.
או בתקופה שהוא היה מאושפז והגעתי אליו יום יום לבית החולים במשך שלושה שבועות, הוא היה בלתי נסבל ובכל פעם חזרתי מרוסקת וריקה מכוחות וכמה חודשים לאחר מכן ששברתי את הרגל והוא לא הגיע אפילו לא פעם אחת
במשך החודשיים שהייתי מרותקת בבית עם רגל שבורה.
זאת תמיד תחושה של אי בהירות, חוסר ביטחון, אמון מעורער ובעיקר חוסר הערכה שאין מקום למה שאני מבקשת לעומת סבתא שלי.
