לאחר שהבריז אתמול היום הצלחתי לתאם, לוודא ובסופו של דבר גם להתקיים השיחה שלי עם אבי.
יש לי את כל הסיבות בעולם להיות גאה בעצמי על מה שהיה, הייתי בוגרת לא נתתי לו להכניס אותי לפינות שילחצו אותי, שמרתי על גבולותיי, לא איבדתי את זה לרגע אחד.
אבא שלי הוא בנאדם שמאד מסוכן לנפש שלי, יש לו עקיצות קשות, הוא אומר מילים שאסור להגיד אותן והוא עושה פאסיב אגרסיב וכמובן מאשים ולא לוקח אחריות, וייתכן מאד וקצת סנילי עם בעיות זיכרון.
אם התובנות האלו ובעזרת כמה חיזוקים מונוס נכנסתי לאחת השיחות העמוקות ביותר שלנו בחיים הבוגרים שלי.
נפגשנו ואחרי שיחת התעדכנות של מה קורה התחלנו לדבר עלינו.
במהלך השיחה הרגשתי איך הסבלנות שלו נגמרת והוא רוצה להתפוצץ עליי שאני אשמה ולנטוש הכל באמצע ובכל פעם שהרגשתי אותו ככה החזרתי אותו למטרה השיחה שהיא חידוש ושיפור הקשר בנינו והדגשתי כמה וכמה פעמים שאני לא רוצה שנאשים אחד את השניה על מה שהיה ונחשוב קדימה ושמרתי על היציבות שלי וטון נעים ומכבד (לא צעקתי פעם אחת אפילו)
דיברנו הרבה על העניינים הכספים, הוא מהצד שלו על כמה שהוא עזר ואני אמרתי שלא צריך לתת לילדה בת 16 כרטיס אשראי ללא הגבלה וללא הסבר על איך עובדים עם זה.
אמרתי שיבין שעד לפני כמה שנים לא הייתה לי שום מודעות כלכלית לאיך מתנהלים עם חשבון בנק, חובות וכו׳.
הוא הודה שהם בחרו לחנך אותנו ללא גבולות, הוא אמר שהייתי ילדה עם מלא בעיות והיה קשה לעזור לי, נראה לי שזה מילים של סבתא שלי וזה התקבע אצלו כרושם כלפי.
הוא ביקר על כך שלקח לי ארבע חודשים לדבר איתו, הסברתי לו שכדי שאני אוכל לנהל שיחה טובה איתו הייתי צריכה זמן ולכן התקשרתי יום אחרי הריב ואמרתי לו שנדבר ובכל זאת זה רק ארבע חודשים ולא ארבע שנים או יותר מזה.
הוא כמובן לא זכר את השיחה ביום שאחרי שהתקשרתי ואמרתי לו שאנחנו נדבר אבל בשלב יותר מאוחר כי כרגע זה יהיה רק פיצוצים ושהוא בתגובה אמר לי -״תגידי תודה שבכלל עניתי לך״
בתגובה למשהו הוא אמר שאני לא חכמה ואין לי אינטליגנציה גבוהה ובתגובה עם טון שלו אמרתי שאולי אבל בכל מקרה הוא לא צריך להגיד דבר כזה כי זה פוגע ואני לא חושבת שזה נכון.
לדעתי המילים שלי כן נגעו איפה שצריך.
הוא מלא ביקורתיות, שיפוטיות הוא טען שלא רציתי ילדים בגלל שלונוס יש ילד והוא לא רצה עוד וזה בכלל לא נכון וסיפרתי לו על תקרית העגלה שהפלתי בגיל 5 וזה השאיר אותי עם לב מדמם ועל זה התווסף כל הדברים הנוראים שעברתי אח״כ בבית ספר, בבית וכו׳
הוא אמר שאין דבר כזה אוניברסיטה של החיים אמרתי שהוא צודק אבל כן יש כמה אנשים שבמהלך החיים שלנו אמורים ללמד אותנו כמה דברים. -(אממ אממ…)
אמרתי כמה דברים שאני אוהבת לעשות איתו, הסברתי לו שבאורך החיים שלי אני פחות יכולה להיות ספונטנית ואני צריכה לתכנן מראש דברים, וזה בסדר שהוא רוצה להיפגש אבל שנתאם מראש.
סיפרתי לו על הטיפול ועל ההשקעה הגדולה שהייתה לי סביב זה והוא אמר שהייתי צריכה לשלם כל כך הרבה כסף על מה שהוא אמר לי כל הזמן.
ביקשתי ממנו שינסה להפסיק להאשים אותי, כי אם אני צריכה לטפל במשהו תחושת אשמה היא הדבר האחרון שיעזור לי.
אמרתי לו שהוא יכול לעזור גם מבלי שביקשתי וזה יהיה מאד נעים ומאד יעזור לי.
אני כן גאה בו שברגע שהוא הבין שיכול להיות שהוא יגיד דברים שיפגעו בי הוא ביקש שאשלח לו כמה שאלות והוא יענה עליהן.
