החיים על סף תהום

אז כמו בפוסט הקודם בו התחלתי תהליך של סליחה לאמא שלי כאן אני רוצה להתחיל לסלוח לאבא שלי וזה קשוח, אני ממש מרגישה את הקושי הפיזי בלב.

אבא אני סולחת לך 

שלא היית נוכח בחיים שלי עד גיל 12 וגם לאחר מכן רק מתי שראית לנכון.
שהזנחת אותי 
שלא ראית אותי באמת
שנטשת אין ספור פעמים מתי שרק יכולתה
שהפקרת אותי אל מול האלימות של אמא
שלא שמרת עליי או הזהרת אותי וקבילתי כוויה מהתנור שהייתי בת 3
שלא הראתה לי שאתה גאה בי.
שתמיד העדפת לחזור לבית של סבא וסבתא במקום להשקיע בבית שלך.
שפלשת לי לפרטיות.
שהחזקת בכל הכוח בשליטה מולי.
שלא הסברת לי הרבה דברים חשובים כמו איך לנהל חשבון בנק ומצד שני הבאת לי כרטיס אשראי ללא הגבלה בגיל 16.
על הייסורים הנוראיים שהעברת אותי בכל פעם שביקשתי עזרה.
שלא ביקרת, התקשרת או התעניינת בי שעברתי שינויים בחיים.
שברגע שהחלטתי החלטה משמעותית התעצבנת, צעקת וניתקת את הקשר איתי.
שאתה בוחר לזכור רק מה שנוח לך.
שאתה מאשים בלי סוף.
שאתה מעביר את האחריות ממך כל הזמן.

ועם כל הכאב הגדול שיצרת בחיי, כי הבאת אותי שלא באמת רצית בכך.

כן הייתה תקופה משמעותית בחיי בה הייתה נוכח וזה מאד עזר לי.

אני לא באמת יודעת מה אתה קיבלת מסבא וסבתא שהעברת את זה אליי, כי אצלי בזיכרונות הם שומרים כאנשים חמים ואוהבים 

אבל למרות כל זאת אני בוחרת לסלוח לך, כי אני רוצה לשחרר את הכעסים האלו ממני ולאפשר לעצמי חיים טובים יותר.