לפני 15 שנים. 16 באפריל 2009 בשעה 10:30
וואו כמה שלפעמים אני יכולה להיות תמימה.
אני מפתיעה את עצמי בכל פעם מחדש.
ובאמת בלב תמים האמנתי אתמול לדמעות שלו,
ושאלתי את עצמי עד הבוקר למה אני לא בוכה על הסוף שנחתם אתמול.
וממש הרגשתי לא טוב שאתמול הוא דמע מולי ואני חסינה.
אבל הבוקר קיבלתי את ההוכחה לחוסר הדמעות שלי.
אין מה לעשות מרוב כאב שספגתי אני כבר לא מצליחה להיפגע יותר (לפחות ממנו.)
וכמה שעות אחרי שהוא היה אצלי ובכה הוא התנחם.
כן זה עונש מוות להיות לבד.
ועוד הפעם קיבלתי הוכחה למה שטוב ונכון עבורי.
והוא לא חלק מזה.